בסימנטק תל-אביב נערכה הקרנה חגיגית של הסרט "שישה מיליון ואחד", של היוצר והבמאי דוד פישר, המגולל את סיפור הנסיעה לחו"ל, בעיקר לאוסטריה, של דוד הבמאי עם שני אחיו ואחותו, עורכי הדין גדעון פישר, רונאל פישר ואחותם אסתי. הסרט הולך בעקבות יומן השואה שכתב אביהם ושאותו גילו רק לאחר מותו. ארבעת הצאצאים (האח החמישי והצעיר אמנון פישר, מוסיקולוג, נעדר מהמסע הקולנועי כי חלה באותו זמן אבל כישרונו הוצג כשעלה לבמה לפני ההקרנה ושר בליווי גיטרה ועוד).
הסרט מציג את דוד פישר נוסע עם אחיו למחנות בהם היה שבוי אביהם באוסטריה וכן פוגש בארה"ב את משחררי מחנה ההשמדה גונסקירכן. הנופים האוסטרים המהממים זרועים בתי תושבים החיים את חייהם היומיומיים כאילו מעולם לא ניטבחו בדיוק באותם אתרים יהודים רבים. אולי יותר ממסע עבודת הכפייה, הסבל והמוות או הרעב המחריד שסבבו את אביהם שהצליח להיחלץ ולהקים משפחה בישראל, מעניינות תגובות האחים לבית פישר על בית הגידול שלהם להורים יוצאי שואה. על היעדר קשר "נורמאלי" עם אביהם. האחים ובמיוחד האחות הבכורה מדברת על שריטה לחיים בעקבות ילדותה בבית של ניצולי שואה. מעניין במיוחד הוא האח רונאל פישר, איש מבריק המתגבר על גמגום מסויים, המוכר לרבים מהצופים מתכניות טלוויזיה בהן השתתף בעבר. רונאל פישר אומר כי להינצל מאותם מצבים איומים שאליהם ניקלע אביו הוא היה צריך להיות אדם "מאניאק בן זונה" (ואני מקווה שאני מצטטת נכון ושזכרוני אינו בוגד בי). הוא מתאר את אביו כאיש טכני ולא רוחני. למשל כשקיבל האב הקצבת מזון לצעדת מוות, מונה האב ביומנו כמה גרם לחם וכמה גרם חמאה קיבל. סביב הנקודה של רונאל כי כי אביו היה יותר איש טכני מאיש רוחני, הוא ממשיך ומתחשבן עם אחיו באומרו שמכל חמשת האחים פישר רק אחד יצא בעל אופי טכני. רונאל מתיר להם לנחש שהמדובר בעורך הדין גדעון פישר. "אני," מסביר רונאל, "לא הייתי ניצל." ולו היה ניצל את מי מאחיו היה ממהר לחפש? לא את אחיו הגדול גדעון, כי גדעון כבר ניצל, וכבר נימצא בסופרמרקט השכונתי. אלא היה מחפש את אחיו הקטן אמנון. כי לעולם מתקיימת האחריות לאח הקטן. (הכל בציטוט חופשי מזיכרוני).
הקטעים האישיים בשיחות האחים מרתקים. יש בהם דמע ושחוק, הומור ועצבות ובעיקר אנושיות השובה את לב הצופים לא פחות ממסעו של האב במנהרות הכפייה אותן חפר תחת האדמה לאורך קילומטרים וששימשו לאחסון מטוסים. האחים מביעים תמיהה כי גם כשחי האב בישראל פרנסתו הייתה …חפירת מנהרות תחת האדמה.
בין שני האחים רונאל לגדעון התקיים בסרט איזה נתק אישי מרומז של כעס ואהבה. מה שהפך את המסע המשפחתי לסרט שואה מיוחד, שיש לו פאן ריאליסטי עכשווי. גדעון פישר שרבים ממכריו וידידיו גדשו את האולם שהיה מלא מפה לפה הצטייר כעורך דין רב עוצמה, רב השפעה ורב חברים. גלעד עדין המנחה תיאר אותו כאיש העוסק במשפטים בינלאומיים רבי משמעות, כאיש העוסק בצדקה, בתרומות, בסיוע לבני אדם ובנדיבות. הוא גם ציין את דפנה פישר, רעייתו של גדעון שרוחה שורה על הפעילות החברתית של המשפחה. למשפחה יש קרן מלגות לחיילים הנקראת על שם ההורים.
הסרט מושקע מאד, עשוי במקצועיות ובכישרון רב. הוא מעורר קינאה או הערצה אצל משפחות הרוצות להציב יד להוריהם ואין בידם לא הממון ולא הכישרון שהתברכו בו האחים לבית פישר.
הסרט הוקרן והשתתף בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם ואף נרכש לשידור ע"י רשתות מובילות בחו"ל. בין מאות המשתתפים שמילאו את האולם, הייתה גם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מזכיר הממשלה צביקה האוזר, ח"כ אבישי ברוורמן, השר לשעבר אופיר פינס, איש העסקים שלמה שמלצר, אוריאל לין, משה טרי, שלמה מעוז, גלעד עדין, מנחם הורוביץ ונחמיה שטרסלר. סרט מומלץ.
כתבה: לאה אתגר
