בהזמנת משרד התיירות השתתפתי בסיור עיתונאים בגוש עציון. זהו סיור שכלל ביקור במצודה ובארמון הרודיון. אתר מרשים שניבנה על ידי המלך הורדוס וששם גם ניקבר. באותו סיור פגשתי במקרה שלושה צנחנים מדהימים ממוצא אתיופי עליהם אספר בהמשך.

בתכנית הסיור היו: מסע טרקטורונים באזור המעיין והבריכה של עין כלב, אזור שמעולם לא ביקרתי בו. ועוד: ארוחת צהריים נחמדה במסעדת "רוזה", טעימת גבינות במחלבת חוות בר, טעימת יינות ביקב של גוש עציון, סיור בבית ספר שדה ובמלון האורחים שבגוש, ועוד: פארק חבלים, אומגות, טרמפולינות, גן חיות קטן, ועוד שעשועי תיירות למיניהם שנמצאים בחבל ארץ של עולם אחר, של מי שחי בתל אביב וחושש לטייל באזור הגדה המערבית.

מסמר הטיול היה הביקור במרכז גוש עציון. במרכז מבקרים על ההר צפיתי בחזיון אור קולי היסטורי, חזיון מרגש שמעלה דמעות בעיניים. שם, על הדשא הירוק, על רקע עץ אלון היסטורי בודד, סופר סיפורם של מתיישבי הגוש לפני מלחמת השחרור. 240 לוחמים שנלחמו עד הכדור האחרון וכשהרימו דגל לבן האמינו כי יילקחו בשבי הירדני, אבל במקום זאת הסתדרו בשורות ונטבחו כולם עד האחרון שבהם. סיפור גבורתם ההסטורית של מגיני גוש עציון היה ההשראה לארבעה ישובים הסטורים ששבו לאדמתם אחרי מלחמת ששת הימים, ולעוד ישובים חדשים שצצו באזור ותושביהם מתפרנסים מחקלאות ומתיירות.

מי שביקר במוזיאון ישראל בירושלים בתערוכת הורדוס יכול היה להתרשם מהמוצגים האורגינלים באתר הארכיאולוגי הרודיון הממוקם על תל מלאכותי הבולט בשטח. כיום נודדת התערוכה ממוזיאון ישראל לרחבי העולם ותיירים רבים מבקרים בהשפעתה באתר האורגינלי הסמוך לגוש עציון. בשנה האחרונה ביקרו בהרודיון כ150  אלף ישראלים, תיירים וצליינים. בעליה לתל אתה רואה אוטובוסים רבים. העליה במדרגות לפיסגת האתר אינה קלה במיוחד, אך אפשרית. בהחלט שווה את המאמץ. האתר נשתמר במצב מצויין וכשנעזב כשבעים שנה אחרי אחרי מות הורדוס, השתלטו עליו מורדים מימי בר כוכבא. עוד סיפור גבורה ומלחמה. הרודיון הוא מסע מרתק בהסטוריה ובהחלט שווה ביקור.

לשאלה, למה בחר הורדוס לבנות ולהיקבר באזור הרודיון? שמעתי סיפור הסבר הלקוח מספריו של ההסטוריון יוספוס פלביוס: לאחר שהורדוס הותקף על ידי הקנאים היהודים ונאלץ לברוח מירושלים על תומכיו ומרכבותיו, הוא לקח עימו גם את אימו. כשעצרו לחניה התהפכה מרכבת אימו והאישה נפלה לקרקע מחוסרת הכרה. הורדוס היה סבור שאימו נהרגה. בעודו מתאבל עליה, התעוררה האישה והורדוס שסבר כי נס אירע לו החליט להקים במקום בו התעוררה אימו: מצודה, ארמון, תיאטרון, בריכה ומאוחר יותר גם חלקת קבר.

אהבתי את הסיור. התרגשתי ממראה עיני. התפעלתי מהמתיישבים החלוצים, אנשים אידיאליסטים  שבחרו לגור באזור, שעוסקים בחווה חקלאית ובעדר עיזים וכבשים שמייצרים גבינות. שנוטעים כרמים לייצור יין ושהפכו את הרי הטרשים ליערות אורנים. הסבירו לי ששווה להגיע שוב לאזור שכן יש בסביבה את מערת חריטון שאורכה ארבעה קילומטרים והיא מסומנת ונוחה לטיול משפחות, ושיש עוד אטרקציות כמו נחל תקוע המרשים והעמוק, ועוד: סללו כביש חדש מירושלים מאזור הר חומה לגוש עציון שמסלולו מאפשר הגעה מירושלים לגוש עציון בעשר דקות נסיעה.

בטיול הלא שיגרתי הזה נתקלתי במראות משמעותיים ושונים: בצומת הכניסה לגוש יש שלטי תיזכורת עם צילומי שלושת הצעירים, תלמידי הישיבה שנרצחו בידי מחבלים והירצחם היה חלק מהעילה לפרוץ מלחמת צוק איתן. וגם עילה לחידוש הבנייה ברשיון בישוב גבעות.

והיו כמה פכים קטנים שראיתי בסיור: נסענו באוטובוס בצבע כתום בולט שעליו כתוב "מטה בנימין". באחד מהכבישים הצרים עמדו בשולי הכביש ילדים ערבים קטנים שזה עתה יצאו מבית הספר בדרך הביתה. אחד מהם ירק על האוטובוס שבו נסענו ושני עשה תנועת אגרוף כלפינו. חלפנו על פניהם כהרף עיין, אבל  המראה הזה של הילד הפספוס יורק נותר חרוט בזיכרוני, ועוד משהו קטן שצד את עיני: בכניסה לכמה מהכפרים הערבים שהם רבים באזור, הוצבו שלטים כפולים שהזהירו את הישראלים מכניסה לכפרים ערביים שכן הם מסתכנים בחייהם בכניסה לאותו כפר.

אי אפשר לי לסיים חוויות מבלי לספר על אירוע מסוג אחר שהזדמן לי לראות במקרה: במרכז גוש עציון ראיתי גדוד חיילים צנחנים שעסקו בספורט. הם היו צריכים לטפס על טרסת אבן תלולה מאד. בראש הטרסה עמדו החיילים שכבר עלו והושיטו למטפסים מלמטה מקל ארוך להיאחז בו וכך לעלות בקלות על טרסת האבן התלולה. למטה נשארו רק עוד שלושה חיילים, שלושתם ממוצא אתיופי שטרם טיפסו, אבל החייל שהחזיק במקל עזב והלך עם כל אלה שכבר עלו. נותרו רק שלושת האתיופים ואני כבר כעסתי בליבי על שאר החיילים שלא נשארו לסייע להם. אבל טעיתי: המפקד כן נישאר למעלה וניראה כמציע את ידו לתמיכה לשלושת הנותרים למטה. שמעתי אותם אומרים "לא צריך" והשלושה טיפסו על הקיר התלול ללא עזרה כאילו היו חתולים. תפסו ספיד והופ עלו למעלה בדילוגים קלים וזריזים.

הייתי אחוזת התפעלות. ראיתי שלושה אתיופיים מדהימים בקלות  תנועתם. ללא ספק בעלי יכולת ספורטיבית גבוהה. אפליה? רק לטובה. אין ספק שהכישורים הפיסיים של שלושת האתיופים שראיתי היו מעל ומעבר לאלה של שאר החיילים. כל הכבוד.

כתבה וצילמה: לאה אתגר