זה היה הפנינג מן הגדולים שידע מוזיאון תל אביב. ערב עתידני שהשתתפו בו אלפים בעיקר המוני צעירים וצעירות לבושים קליל, שבאו לשמוע ולראות איך ייראה עתידינו. ואולי הם כבר יודעים. אם תירצו הרגשתי שהייתי באותו ערב בפאב של העתיד, שם לא ירצחו בדלת ולא יעשו סקס על הבאר, אלא יטוסו בחלליות, יראו תצוגת אופנה משונה במלבושי העתיד, ועדיין יעמדן בתורים ארוכים לכוס בירה וידברו על אמנות פוטוריסטית. דור בליינים שונה שישמחו את לב הוריהם לדעת שיש אלפי ישראלים צעירים שמגיעים למוזיאון, שמטורפים על אמנות עתידית ומוכנים לעמוד בתור שעות כדי להיכנס למוזיאון התל אביבי שלנו לשתות בירה ולאכול ממעדני האנוי ולאהוב אמנות ומוסיקה ומיצגים עתידנים אחרים, שונים מכל מה שאנחנו יודעים ורגילים.
מה שהיטיב לתאר את הערב הזה היה קטע משיר מוכר בעיבוד של זאב אנגלמאייר: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור חוצנים נודדים. ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הארץ לבין מאדים".
בכמעט חצות התארך בכניסה תור מסודר וענקי, משהו שרואים בהמתנה על מדרכות לונדון. פניהם היו מועדות למופע של די ג'י, במיוחד של אשף הפטיפון, גאון אמני הסקראצ", קיד קואלה, שזו לו הפעם השלישית בארצנו. "מלך הכשרונות". אנחנו לא שמענו עליו כי אנחנו נחשבים לעבר, אבל הילדים שלנו שמעו וגם הבינו מה זה מופע תדר ששמו: "המחר כבר כאן" ומה זה "שיר הלל לעולם המכונה והטכנולוגיה המודרנית".
הרגשתי בורה גמורה, אך נפעמת. הבנתי שלא צריך להתייאש בחיים מהילדים והנכדים שתקועים עם הראש בנייד ולא מדברים איתנו אף מלה. פה הם דיברו, ועמדו והצטופפו וישבו על הרצפה בגן הפסלים להקשיב למוסיקת המכשפים שביצעו אופיר בנימינוב, תמוז דקל ודן מאיו. מוסיקה לא מוגדרת, פורצת גבולות ותערובת משונה. על הקיר הוקרנו תמונות פוטוריסטיות של צבעים ונקודות. משהו אחר, מכושף, ואני לא לגמתי בירה באותו ערב.
אבל כן נכנסתי להרצאה של ד"ר דנה אריאלי, ידענית ענקית. ניסיתי להבין איך העבר הפוטוריסטי של הרודנים: היטלר, סטלין ומוסוליני השפיע על תרבות האוונגרד שלנו. לך תבין. הקשבתי, למדתי אך קמצוץ. עוד הרצו והופיעו: אוהד פישוף, אלן גרין מנקמת הטרקטור, אמיר מאיר וגדעון לוי שבנו מכונת סאונד מבוססת אור, ועוד: אבי פיטסון כותב יוצר ואמן, ועוד סרטים פוטוריסטים בעריכת אורי סוכרי, ועוד מופעי מיצגים של גרשון וייסרפורר ושל ניב אסט, ובחצות סירטו של רידלי סקוט "בלייד ראנר".גם פאב גם קולנוע. הכי טוב.
לא זיהיתי כאן אדם מהעבר שלי או איש מהסוסיאטי התל אביבית הרגילה. באותו ערב הם הלכו כולם להצדיע בגלריה של כיכר המדינה לצייר הישראלי יגאל עוזרי שחי בניו יורק. הוא מצלם ומביים ואחר כך מצייר את מה שצייר וביים. אצלו היה היין חינם ואיכותי וכרגיל חובבי אמנות הגלריות מבת שבע בובליל ועד רחל טימור ויאירה יסמין ידעו לאן נכון ללכת.
כשיצאתי מן המוזיאון הפוטוריסטי ללכת לאן שהלך העבר שלי, שאלתי את עצמי אם לא הגיעו לכאן שניים וחצי זקנים מבני דורי, אז ראיתי את גדעון סאמט לשעבר מהבכירים שבעיתון "הארץ," נשען על מקלו ופניו החוצה.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
