הייתה לי הסבלנות לקרוא בשקיקה את ספרו של דוד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" (כמעט 600 עמודים). זהו ספר כבד, מכאיב, על רקע מלחמה, על עינוי בשבי האויב ועל שכול. כמעט כל המתרחש בספר הוא על רקע שיחות תוך כדי הליכה בשביל ישראל. מה שגרם לי ללכת עם אחותי שלומית בחורף שחון אחד בכמה קטעים  צפוניים של השביל לדבר ולקרוא מהספר.

כשהגעתי לצפות ב"הבימה" בהצגה המועלית בשותפות בין תיאטראות הבימה לקאמרי, תמהתי איך יצליחו להפוך את הספר הענק וחוויתו למחזה. מסתבר שחנן שניר הצליח לעשות זאת. הוא אחראי למחזה ולבימוי של ההצגה. שולבו בהצגה שירי מלחמה פופולרים ומוכרים לכולנו. גם קבוצת שחקנים, לבושה כחיילים במדים שרה ומנגנת על הבמה ושוברת את השיחות, הדיבורים, הכעסים, האהבות  והייסורים שהם חלק אורגני של הספר.

אורה, אברם ואילן הם שלושה צעירים שנפגשים לראשונה בבית החולים. ברבות הימים, אורה נישאת לאילן, ועימו היא יולדת את בנה הבכור. אבל ליבה נתון גם לאברם שהוא אבי בנה הצעיר עופר. כשעופר שהשתחרר מהצבא מגוייס מייד שנית ויוצא למלחמה, מנבא לה ליבה של אורה רעות. כדי שלא יגיעו המודיעים מקצין העיר לביתה לספר לה על מות בנה, היא בורחת מהבית לטיול. לטיול מתלווה אברם, זה אברם שהיה חייל במעוז האחרון ליד תעלת סואץ, נפל בשבי המצרי ועונה קשות. מן השבי חזר כשבר כלי ואיתו מטיילת-בורחת אורה, מדברת ומכירה לו במילים, את בנם המשותף, בהאמינה כי אם ידברו שניהם על הבן החייל, לא יאונה לו כל רע. כל אותה עת חי אילן בנפרד מאורה, מרגיש אשם על שתפס את מקומו של אברם, על שהוא יצא שלם מהמלחמה ואילו רעו הטוב עבר שבעה מדורי גיהנום.

מכל סיפור המלחמה ואהבת השלישייה נולד שכול. על פי דוד גרוסמן ששכל במציאות את בנו הצעיר , גם הספר להבנתי הסתיים בשכול, אבל על הבמה הסיום אינו ברור. חנן שניר הבמאי משאיר סוף לא ברור. אולי של תקווה. החיים אכזריים ומורכבים אבל המסר הסופי הלא ברור במחזה הוא שהאהבה, הזיכרון והחיים מנצחים.

אורך ההצגה שעתיים וחצי. הקהל ישב מהופנט והעלילה הקשה כל כך בספר מרוככת מה. המשחק של דרור קרן ואפרת בן צור משובח. אמנון וולף ודניאל סבג לא פחות משובחים. גיא מסיקה מצחיק ורינת מטטוב ממלאת שני תפקידים. הלהקה והחיילים נושאים שירי מלחמה. אם לשפוט על פי התרועות ומחיאות הכפיים יש להצגה המכאיבה הזאת קהל  ומעריצים, כי זו מציאות חיינו וזו ארצינו בה אנו חיים על חרבינו.

ניתנה לי ההזדמנות לצלם את השחקנים, לא את כולם. אפרת בן צור עצמה עיניים כי השתמשתי בפלאש ואיתה הסליחה. ניתנה לי ההזדמנות להיפגש במכרים בקהל המוזמנים. ראיתי קהל מרשים, קהל ממושמע שלא זע ולא נע, פרט להפסקה אחת קצרה. ישבו שם מהופנטים. כשהכול ניגמר והחלה קבלת הפנים לשחקנים, פשטו בשמחה, כמו תמיד, על הירקות, על הבורקעס, על המאפים והיין. כך יצאנו ללילה תל אביבי חצי קריר, עצובים קמעא, מלאים מן ההצגה ומלאים מיכולתו של דוד גרוסמן שאין אצלינו שכמותו.

כתבה וצילמה: לאה אתגר