בביתו של אמין אבו חייה מהכפר בית ג'ן, מורה דרך מוסמך ומוצלח, אכלתי את הסעודה הדרוזית הביתית הטעימה ביותר בחיי. הקרדיט כמובן מגיע לרעייתו, בשלנית עם אלף טעמים, ולבתו שסייעה ליד אימה. על כרטיס הביקור של אמין אבו חייה שלביתו הוזמנו, היה כתוב הכל: הוא מחזיק בצימרים מפוארים בכפרו תחת השם "לגעת בשמיים" – "כשהטבע פגש באותנטיות", יש לו אתר, יש לו מייל, צילומי ביתו והצימרים היפהפיים שלו מודפסים על כל צד בכרטיס, אבל אין בשומקום שמה של רעייתו, היא הבשלנית המפוארת. היא המחזיקה גם בתואר מנהלת מנקה ומסדרת הצימרים. אין לי ספק שבעל הבית מכבד ואוהב את רעייתו, הם זוג יפה, אבל עזבתי את ביתם מבלי לדעת שמה של האישה שבלעדיה שום דבר לא היה זז. כמינהג המקום, לא היה לאישה קרדיט רשום על שום כרטיס ביקור. אכלתי ממעשי ידיה: ירקות מסוגים שונים, שולחן מלא פתיחות שונות של סלטים, לכולם טעם גן עדן. לאחר מכן באו המנות העיקריות של מקלובה, בשר טחון ועוף בואריאציות עם אורז מדהים ועוד. אחריהם באו הקפה או התה עם המתוקים. היה מושלם. מבלי לדעת שמה, אני שולחת לאישה מופלאה זו, הרבה ברכות ותודות מעל דפי האינטרנט.
בסוכות מתקיים בבית ג'ן כמו שמתקיימים בשאר כפרי הסביבה כמו בירכא, פסטיבל "כאן זמאן". זהו פסטיבל שמושך אליו מאות אלפי אורחים לכפרי הדרוזים. אז מתמלאים 350 חדרי האירוח (צימרים) בבית ג'ן עד אפס מקום ומתמלאים 80 הצימרים בכפר ירכא. ככלל: תושבי כפרי הדרוזים מתפרנסים משירות בצבא, מתפרנסים ממסחר מקומי, ומתפרנסים מתיירות. בירכא למשל מתקיים כל יום חמישי, יום שוק המושך אליו כמאה אלף קונים שמגיעים מכל רחבי האזור והארץ. עוד פרנסה מצליחה פגשתי אצל דוקטור דבור מבית ג'ן. הוא רוקח מצמחי ארץ ישראל קוסמטיקה רפואית וטבעית. בנו ובתו עובדים ביחד איתו וההצלחה גדולה. הקוסמטיקה הותיקה של משפחת דבור נימכרת בבתי מרקחת נבחרים בארץ ומיוצאת לחו"ל: לסין, לרוסיה, לקנדה ולעוד. סיפור הצלחה כלכלי. פגשתי באותו כפר עוד יזם בעל מפעל צעיר יותר לקוסמטיקה ותרופות טבעיות מצמחיית ארץ ישראל. שמו ג'מאל חמוד, והקוסמטיקה שלו משווקת תחת השם "איה נטורל". גם כאן מוכרים בנקודות נבחרות בארץ ומייצאים ליפן וגם לארצות הברית.
בשני הכפרים בהם ביקרתי סובלים משבילים צרים ורחובות צרים בין הבתים. ההרחבה של הרחובות כמעט בלתי אפשרית כי בית בבית נוגע. הרחבת הבתים נעשית בבניית קומת גג נוספת. בימים אלה משקיעה החברה לפיתוח הנגב והגליל כחמישה מליון שקלים בשיפור תשתיות בבית ג'ן. לא ירחיבו שבילים וכבישים, משימה כמעט בלתי אפשרית, אלא יסדרו גופי תאורה, סידורי ביוב, מה שאפשרי.
לכפר בית ג'ן הסטוריה של כארבע מאות שנה. המשפחות הראשונות בנו מאבן טבעית שהודבקה בטיט ובקש. ביקרתי בבית כזה שניראה כמערה. הצנרת היא חריצים ברצפה ובמרכז החדר באר מיים עתיקה וענקית שאליה נאגרים מימי השלגים בחורף. כמה מהבתים הישנים ניראים כחורבות במעבר. בית הסטורי משומר שנועד להלין חינם קרובי משפחה נקרא מנזול או דיוון והוא משמש כיום כמועדון גברים. מערה עתיקה שיש בה בריכת מיים ושימשה כמחבוא בזמן התורכים הפכה לאטרקציה תיירותית. לעומת הבתים הישנים הרי הבתים החדשים נראים מרהיבים, מודרנים, עם נגיעה אמנותית של קשתות וקימורים. אין ספק, הדרוזים יודעים לבנות.
כדי להשרות אוירה טובה בבית ג'ן למשל, התגייסו ציירי הכפר וציירו על קירות הבתים הישנים נערות יפות מחזיקות בכדים ושואבות מיים, פרחים, פרפרים ועוד.
חלק מהתיירות המקומית מסתמך על הנוף. הכפרים הדרוזיים בגליל העליון יושבים בראשי ההרים. בירכא למשל חיים 12 אלף תושבים המפוזרים על כעשרה ראשי הרים. מיותר לציין שהנוף והמראות מהר להר מרהיבים. בגליל העליון הפורה ועשיר בצמחייה, יש אויר צח וקריר. בחורף מתמלאים הואדיות בפלגי מיים מן השלגים שנמסים.
נקודה נופית ותצפית מרהיבה היא הר הארי, או הר האריה. מראש ההר ניראה השבר הסורי אפריקאי כצעצוע. כמו עוגת שכבות שנאפתה והתפרקה להרים עגולים או שטוחים שביניהם נוצרו לפי סדר: עמק והר, עמק ועוד הר. הנוף מקסים.
את החגיגה הדרוזית קינחנו בכפר ירכא: שם במעמד ראש המועצה, שני סגניו ויזמית ישראלית מנהריה נחשפנו למפעל מדהים שיזמה ימית בלאס. ימית הציעה מיזם אמנותי המבוסס על צבעי הדגל הדרוזי שהוא בעל חמישה צבעים: אדום צהוב ירוק כחול ולבן. היא הציעה שכל כפר דרוזי יבחר צבע והאמנים המקומיים יציירו סביב אותו צבע. ירכא הייתה ראשונה לבצע. אומני הכפר התרכזו ביצירות סביב הצבע האדום. קיר שלם נצבע באדום וסימטאות הכפר לבשו חג בהציגם על קירות הסימטאות ציורים נפלאים כשהצבע האדום מככב בהם. למדתי שירכא עשירה בהרבה ציירים מוכשרים שהתגייסו למיזם האדום ושימחו את קירות הכפר בשפע ציורים אדומים. המיזם המקורי לימדני שבכפרי הדרוזים יש חיי קהילה, יש אחדות וחברות. חיבבתי את כל מארחינו, אנשים טובים ומסבירי פנים. אולי ראיתי רק את הצד היפה של שני הכפרים בהם ביקרנו, אבל יצאתי משם בהרגשה שיש בקהילות הכפריות אצל הדרוזים אחדות וסיוע ואהבה לזולת.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
