כשבתיה סמירה טילפנה לי בשבת ואמרה לי ששאול בעלה נפטר, התפלאתי. לאחרונה הוא באמת לא היה במיטבו, אבל מי חשב על מוות. הוא נישאר צעיר ברוחו. בן שבעים וכמה, איש שמח, אוהב אדם ובעיקר צייר נהדר עם חלום. הוא חלם להקים מיבנה על אדמה בנמל יפו. אדמה שקנה בזול עם רעייתו עוד בנעוריו. שניהם גדלו ביפו. הוא ממוצא עירקי והיא ממוצא בולגרי. הוא צייר מצויין שנהג להגיד כי חתימתו על כל ציור שלו כמוה כהמחאה. הוא צדק. הוא מכר מאות מציוריו בעיקר בעולם והיה להם תמיד ביקוש. (אני צילמתי כאן את היצירה שהעניק לי. שפיארה ומפארת את סלון דירתי עד עצם היום הזה.) .
לא רק שאול היה אמןף גם בתיה היא אמנית כשרונית המפסלת בין היתר כלי קודש ועוד, העשויים כסף לבתי כנסת בארץ ובעולם. הם היכירו ביפו, התחתנו ונסעו לחיות בארצות הברית. חיו בניו יורק, גרו בוילג,' אספו סביבם המון חברים. קנו לופט, נדל"ן,עבודות אמנות של ציירים גדולים אחרים ועוד.
כל שנה הגיעו ארצה, הלכו לראות את האדמה שלהם בנמל יפו. לפעמים מצאו שם עגלון שבנה על אדמתם צריף לסוסו, או מישהו אחר שחשב שאין לאדמה בעלים. משך השנים הם ניהלו מלחמות בפולשים ולפני כארבע שנים הגיעו ארצה והחליטו שהגיע הזמן להקים על האדמה שלהם מוזיאון ליצירותיו של שאול.
הם בנו ארמון. כך וכך מטרים, משהו כמו עשרים חדרים, שלוש קומות, בניין שעמד ממש בנמל, בשורה הראשונה הצופה לים. בניין בין שכנים כמו חפץ ואייזנברג. שאול עשה חלונות ויטראז', גינה ים תיכונית. מעלית פנימית, כניסה לאולם ועוד. כשנכנסת לבית חשבת שנכנסת לארמון של פשה. ריהטו אותו חלקית והחלו מביאים ארצה, תולים על הקירות חלק מהעבודות ששאול אהב ושמר ולא רצה למכור. בתיה נסעה וחזרה ובאה. הייתה על קו ישראל ארה"ב. שאול נישאר ביפו מתעסק בהקמת המוזיאון ובהשלמתו. פתאום בטרם עת, אחרי מחלה שחשבו שאפשר היה לצאת ממנה, הוא נפטר.
הגעתי להלוויה. הגיעו המון חברים. פרט לחברים הגיעו כל שבעת אחיו ואחיותיו של שאול, וכמובן אחותה של בתיה וילדיה. גיסה שמר עליה והחזיקה צמוד צמוד. לשאול ולבתיה לא היו ילדים. אבל הרבה ילדים של האחים והאחיות ספדו לשאול. כינו אותו "הדוד מאמריקה" וקראו לו גם "אבא". בנוסף למשפחה התומכת היו ועדיין יש להם המון חברים.
בין החברים הגיע וולך מעירית תל אביב והאבא של זקני תל אביב, הגיעו שייקה מהגששים ואשתו אורנה, הגיע אושידה מהאופנה, הגיע דוד אביטל ממסעדת "הצדף", הגיעו ציירים ידועים, ובמרכז בתיה, העיקר בתיה, האישה שאיתו עוד מילדותה, האישה שניסתה להספיד את בעלה, שבכתה כל כך על אובדנו, האישה שאבדו לה כל המילים על אהובה, האיש שלה, עימו חייתה שנים רבות כל כך בהרבה אהבה ושיתוף, האיש, הבעל, החבר והצייר שהלך בטרם עת.
יהי זכרו ברוך.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
