דלית מהחנות של גרשון ברם בתל אביב  טילפנה לי על הבוקר ואמרה שבחדר הזבל של הבניין שלנו יש מזוודה גדולה עטופה ביריעות פלסטיק כחולות. "האם עולה בדעתי שמישהו בבניין שלנו יזרוק מזוודה גדולה ויעטוף אותה מכל צדדיה בשכבות של פלסטיק כחול?" שאלה אותי. עד שירדתי לראות את המזוודה, דלית כבר צלצלה למשטרה ודיווחה על חפץ חשוד. לי דווקא בא לקרוע את מעטפת הפלסטיק ולראות מה במזוודה אבל העובדה שדלית הזעיקה את המשטרה והעובדה שלא כל יום מוצאים בחדר אשפה שלנו מזוודה עטופה בפלסטיק, הדביקה אותי במחשבה  שמא החפץ החשוד בחדר האשפה שלנו הוא אולי פצצה או משהו מסוכן אחר. חלפה בראשי גם המחשבה: בבניין שלנו מתגוררים עולים חדשים מצרפת, אולם אצלם מקובל לעטוף מזוודה ישנה בפלסטיק כדי לשמור אל אסטתיקה קהילתית?

קצת יותר מחצי שעה עברה ואני מתבשלת לי בטלפון עם דנית מהחנות שלמטה השייכת לאופנאי גרשון ברם, אני בודקת שוב עם דלית בחצי פה שהמשטרה כניראה לא לוקחת את סכנת המזוודה שאצלינו ברצינות ואולי כך צריך להיות. או שלא. כך עד שבדלת שלנו, דיירי קומת הגג, מופיע שוטר ושואל אם מי מאיתנו השליך מזוודה עטופה בפלסטיק בחדר אשפה. בבניין שלנו המאוכלס ברוב הקומות בצעירים שוכרים שיצאו לעבודה, אין מי לדבר. רק בקומת הגג שלי, קומת הפנסיונרים  או "הבטלנים החרוצים", יש לשוטר עם מי לדבר, ואחרי שהוא רואה שוב את המזוודה הוא מזעיק עוד שניים שלושה שוטרים ועוד שניים שלושה מהפיקוח העירוני ומתחילה שיגרת חפץ חשוד. מבקשים ברמקול מהדיירים בבניין שלנו להתפנות, עוצרים את התחבורה הציבורית בדיזנגוף משני הצדדים של הרחוב ומפרים את שלוות "הבייקרי" של יושבי הקרנות שממולינו. אז מסמנים את המדרכה שלנו בסרטים אדום לבן ומרחיקים העוברים והשבים. שקט כזה מעולם לא היה ברבע הקילומטרים שסגרה המשטרה בדיזנגוף. אחרי כך וכך דקות מגיע החבלן. מותחים לו שני חוטים מהרכב לחדר האשפה שלנו ועוברות עוד כמה כך וכך דקות ומחליטים לפוצץ את המזוודה. תודה לאל פוצצו. חור בינוני נפער במזוודה, שלושה אריחי חרסינות נפגעו והשחירו מהפיצוץ  בחדר הזבל. עד שהתירו לעוברי האורח להמשיך בדרכם, עד שהתירו למי שפונה מהבניין לשוב לביתו ועד שהחבלן מילא טופס אירוע, הסתובב על המדרכה המבוגר שבדיירי הבניין והראה למי שרק רצה מה אירע למזוודה. (ראה צילום) והסוף: החבלן ביקש ממני שאעביר טופס מהאירוע ל"דניה אחזקות," חברת הניהול של הבניין שלנו והם יעבירו התביעה לתיקון הנזק בחדר הזבל למס רכוש וקרן פיצויים, חלפה עוד כחצי שעה.

הלך לי כל הבוקר עם המון התרגשות. מהצגת המזוודה עד שפערו בה חור בפיצוץ חלפו ברוטו כמעט שעתיים. אמא אחת מקסימה הייתה בין הראשונים להשיב מהגן את בנותיה על תלת אופן משוכלל.  היה שמח. כל הרחוב עסק במה קרה, למה ואיך וכמה מהר או כמה לאט עד שהגיעו, ואיזו יעילות ואיזה מזל יש לנו שלא הייתה פצצה,  וכמה תשומת לב ואנשי חוק הגיעו, ואיך באמת דואגים לנו, ואיזה מזל יש לנו, שלא הייתה פצצה, ואיזה מזל ששוטרים באים מהר, ויודעים מה לעשות ואיך בדיוק..

עכשיו אני יודעת את הכרוניקה של טיפול בחפץ חשוד. יופי של טיפול. אבל הכי יופי שלא הייתה אצלינו באמת פצצה. ואם חס וחלילה הייתה, אנחנו האזרחים בטוחים, כי שומרים עלינו מכל רע. באמת שומרים. הייתי שם. אני יודעת.

כתבה וצילמה לאה אתגר