הגעגועים של מאיה גורדון הוא שמו של סרט אותו הפיקה וערכה אתי ויזלטיר. כתבו: יאיר לב וגיל אשרי. הבמאים הם שניים: יאיר לב ביחד עם אתי ויזלטיר. אתי ויזלטיר היא במאית דוקומנטרית. הלכתי לצפות בסירטם של שני הבמאים שהוקרן בסינימטק תל אביב. התעניינתי במיוחד בעבודתה של אתי ויזלטיר. היכרתי אותה בחוגי הספורט של גורדון ועבודתה עניינה אותי. הבנתי כי היא מתמחה בסרטים דוקומנטרים. לזכותה, מספר לא מבוטל של סרטים דוקומנטרים.
למה אהבתי את הסרט? הבמאים בחרו לצלם את מאיה גורדון, אמנית בוגרת החיה בהולנד. מאיה היא אישה שמציירת ברגישות, שמרבה לדבר ולהסביר, שחיה בגפה, שאין לה ילדים ושיודעת להקיף עצמה בחברים ובחברות ולהתחבר אליהם דרך אמנותה, דרך יכולת הבישול שלה ודרך ראיית העולם המיוחדת שלה. היא לא בריאה במיוחד, אבל גם אינה חולה. היא בעלת חוש הומור, אבל גם טרחנית לעיתים, יש לה כישרון ביצירת יחסי אנוש. היא מסוגלת לגרום לגבר ישראלי צעיר יפה תואר ואינטליגנטי ששמו חזי לסקלי אותו היא פוגשת בהולנד להתאהב בה, להפוך אותו לחברה הטוב בעולם ולאדם הקרוב לה ביותר. כשהוא מחליט להיפרד ממנה ונוסע לישראל, מסתבר שהוא חולה באיידס וימיו ספורים. מאיה מבקרת אותו בארץ. מקוננת עליו ועל על דור שלם של חברים שלקו באיידס ונפטרו, ומגלה שהצעיר חולה האיידס השאיר לה את דירתו הקטנה בצפון תל אביב בירושה. בהגיעה ארצה, היא מגייסת את המשורר מאיר ויזלטיר שיסייע לה בקריאת שיריו של הנפטר, חזי לסקלי. מאיר ויזלטיר, לשעבר בעלה של הבמאית אתי ויזלטיר תורם מיכולתו להתנסח ולהבליט את זיכרון כשרונותיו של הנפטר.
בסרט יש גם קטע בו חוזרת מאיה גורדון לפולין, מציגה שם תערוכה נהדרת וכמובן משתלבת נפלא בארץ מוצאה.
אהבתי את הטכניקה של הבמאים: את הצילומים החדים והנקיים, את ההתחברות המושלמת שלהם לאובייקט המצולם ואת רגישותם להעמיד סרט על אישה ציירת והפיכתה למרכז העולם וההוייה. הצילומים של יאיר לב ואתי ויזלטיר יפים ומייפים עוד יותר את מאיה גורדון. שני הבמאים הם בעיני אמנים לא פחות מהאישה אותה הם מצלמים, אבל הם מסתפקים בתפיסת העיין הרגישה שלהם. אף על פי שהבמאים נישארים בצל, שמורה להם יכולתם המשובחת להעלות את הגיבורה שלהם לליגה גבוהה.
כתבה וצילמה: לאה אתגר
.
