שוב אני נוסעת לירושלים. מה עוד אפשר לחדש לי, אבל טל מרום, מי שנחשבת בעיני למלכת יחסי הציבור של העיר, אומרת לי שיש חידושים בעיר ואני מאמינה לה. אין כמו טל שמכירה את העיר ואם היא אומרת שיש מה לראות, אני משתכנעת. בינינו, כל ביקור בירושלים הוא חוויה מרנינה בעיר המופלאה הזאת. הפעם פותחים במרכז העיר מלון איביס חדש, שמונה קומות מרהיבות שמשקיפות על כל העיר. אנחנו פותחים שם את הבוקר בארוחה מרנינה וצבעונית. הראשונים לראות ולהגיע.
אחטא אם לא אתייחס לשאר חידושי העיר. חידושים? העיר העתיקה על חפירותיה מתחדשת. הבית השרוף מתקופת בית המקדש לובש פנים חדשות, פרקי הסטוריה מהעבר הופכים לנגישים. למוסברים. הופכים לאתרים מבוקרים. העיר עומדת על תילה כבימים ימימה אולם החידושים מקרבים אותה למטיילים. העבר הופך למוסבר. למה למהר? יש עשיה גדולה בעיר: חפירות שכוחות אל הופכות לסרטוני קולנוע. אבנים שרופות מספרות לך את ההסטוריה. אכן יש חידושים מתמידים בעיר שמוגשת למטיילעל מגש והיא קרובה מתמיד, מוסברת מתמיד, אתה מגיע, נכנס להסטוריה וחי אותה.
מלון איביס החדש שנבנה לגובה שמונה קומות על חורבות מלון סבוי הוא פנינה צבעונית חדשה בלב ירושלים. ברחוב בן יהודה 4. מבחוץ זהו עוד מלון עירוני. מבפנים זוהי ארכיטקטורה של צבעים. ירוק אדום ושחור משתוללים מול העינים. בקומת המסעדה שפע פינות למזונות שונים, מיטב ירקות, פיצות, קפה משובח, אין מאכל שאין פה. האולם בקומת העל השמינית עטוף בזכוכית שקופה. חגיגה אמיתית. צריך לראות בעיין. 820 שקלים לזוג בחדרים נהדרים. מנכ"ל הרשת וצוותו מקבלים פנינו. אין יפה ממלון חדש, מצוות חדש, ממיטות חדשות. חגיגה של חדשנות מודרנית.
מגיעים לרובע היהודי. הרצל בן ארי, מנכ"ל הרובע, מתפאר בבור ענק מתחת לאדמה. בבור חורבות בית הכנסת היהודי העתיק הראשון בן אלף שנים ויותר. בונים מחדש בדיוק כפי שהיה בית הכנסת העתיק הראשון. בבור ישמרו אותו מאחורי זכוכית. למעלה יתפללו שם מבקרי הרובע ותושביו. כן, כשרוצים, יש תקציבים.
משם אנו פונים לבית השרוף. הפעם הוא שמור בזכוכית וסביבו נבנה בניין. נישארו שם שרידים וכדים שרופים. אבל יהודים שנשרפו חיים בידי הרומאים מתעוררים פה לתחייה. יש סרט קולנוע. בצבעים. אתה מבין בדיוק מה קרה שם. ההסטוריה מתעוררת לתחייה. אי אפשר לצפות בחדשנות שנבנית מול עינינו מבלי שאני מזילה דמעה. החידוש במתרחש מביא לפתחינו את המראות והאירועים מהעבר. אי אפשר להישאר אדישים. טוב שהגעתי. עשרות פעמים הייתי בבית השרוף אבל רק הפעם בסרט קולנוע מול האתר אני חיה מחדש את מה שאירע כאן לפני מאות שנים.
מבקרים בבית פלוגת הכותל. זו כבר קפיצה לתקופת התורכים וימי המנדט. כאן מתעוררים לתחיה צעירים שהגיעו ארצה, הראשונים לתקוע בשופר בכותל, שלחמו בבריטים ושעלו בתליה על הגרדום. יש גם חדר משוחזר מאירועי העבר. יש מדריכים מצויינים. שוב עולים מראות מהעבר שניראים לנו המבקרים כאילו אירעו אתמול. לנוער וצעירים למשל פתחו בהמשך חדרים למשחקים אינטראקטיבים. כך החידושים ממחישים את העבר.
אנחנו חוזרים למציאות: לא להאמיו, פתחו מסעדת חומוס בלב הרובע היהודי. כשרה כמובן. זו מסעדה חדשה עם חומוס ושאר נספחיו ואנו אוכלים שם צהריים. כשמסיימים והיום כבר מט לרדת אנחנו מגיעים למרכז מורשת מנחם בגין. לא ביקרתי כאן מעולם. שמחתי שנכנסתי. כאן קם מנחם בגין לתחיה. האיש, נאומיו, עשייתו, צניעותו, יושרתו ועוד, קורמים עור וגידים מול העיניים. דווקא בימים אלה דמותו המיוחדת מזכירה לנו איך צריכים להתנהל מנהיגינו. בתחושה הסטורית זו אנחנו חוזרים לתל אביב ואני חושבת בליבי: אכן יש חידושים בירושלים. כל מה שהיה בעבר והשאיר שרידיו הפך לי לאירוע קרוב וברור ועכשווי. זה כוחו של עמינו שיודע להחיות את עברו, ללמוד את עברו ולהמשיך לחיות את ההווה והעתיד.
כתבה וצילמה: לאה אתגר