דוקטור ראובן הכט התפרסם בחייו כבעל ממגורות דגון של ישראל. בהמשך, התפרסם כשתרם את אוסף האמנות והעתיקות שאסף כל חייו ונתן אותם עוד בחייו לאוניברסיטה שבחיפה. הוא נודע כציוני גדול, כתורם עשיר ונדיב וכאספן אמנות ועתיקות ברמה בינלאומית. בחודש שעבר הוזמנתי לבקר במוזיאון הניקרא על שמו. התרגשתי לבקר במוזיאון שהקים וגם לראות את האוצרות שנאספו למוזיאון לאחר מותו.
בעברי, בהיותי עיתונאית חרוצה שלא נחה לרגע, זכיתי לראיין את דוקטור הכט במשרדו בממגורות שבחיפה. הוא נחשב לאיש מסקרן, מעשירי עולם, דמות בינלאומית שמיטיבה עם כלל ישראל והעולם. כך קרה שבתשיעי לאפריל בשנת 1992 פגשתי איש אציל, מוניומנט, בעל גינונים אירופאים, מהוקצע, עשיר מהבית שהגדיל הונו. איש עסקים בינלאומי, מומחה לאמנות, ארכיאולוג, איש אשכולות, חוץ משכל היה לו גם מזל. הייתה לי אז הרגשה שהנה לפני איש שהגשים הכול, שיש לו הכול. הוא היה מוקף מזכירות שדאגו לרצונותיו, אף על פי כן, הייתה בו פשטות נעימה. לא מתנשא. הוא ניראה טוב, בריא, ראש צלול. כבר על ההתחלה דיבר על מצוקות ישנות. אין לו למי להוריש את כספו. אין לו ילדים שימשיכו את דרכו. יש לו אח שהוליד שני בנים, אבל הכט ואחיו לא מדברים כל השנים זה עם זה. רק מחליפים כרטיסי ברכה ליום הולדת, זה הכול. אולי טעה שאין לו עימם קשרים הרהר בקול. די מהר, הוא גרר את השיחה שלנו לצער ועצבות. עלתה טרגדיה של פטריוט, הוא אמר: "אני שואל את עצמי למה סבלתי כל כך הרבה באמונתי במפלגה שלי כשהיא לא הייתה טובה מאחרות והרי כל חיי היו למען המדינה." ועוד ועוד: "לא צריך להיות נביא כדי להגיד שאני לא אהיה כאן בעוד עשר שנים (הוא היה אז בו 84). אם עדיין אהיה בחיים, בודאי אהיה זקן מגמגם. המוח יכנס לפנטזיות. כל איש צריך לדעת את מגבלותיו"
לא קלטתי אז שהאיש הדינמי הזה, איש המעש שאינו נח לרגע, מדבר עימי כאילו משאיר לי מחשבות, כאילו מצוואתו. בדיוק שנה אחת אחרי הראיון עימו, בחודש אפריל, אחרי שיחה שארכה בינינו כארבע שעות וכתבה שכתבתי בערך של כשלושת אלפים מילים הוא הלך לעולמו בגיל 84.
לאותו ראיון הזמנתי את ליהי לפיד, (רעייתו של יאיר) היא הייתה צלמת צעירה, מוכשרת, והיא ביקשה לצלם בצבע את ראובן הכט מחזיק בזרועותיו ערימת שיבולים. הכט התרצה לצילום עם ערימת השיבולים. ליתר ביטחון היא צילמה אותו גם עומד לבוש בחליפה. בלי שיבולים.
אני נישארתי באותו ראיון עם המון ידע על מצוקותיו. על אשתו שלא יכלה ללדת, על חברים שהציעו לו להביא ילד עם אישה אחרת והוא סירב מפני כבודם, על אכזבה ממפלגת הימין שבה האמין. על חרטה אמיתית שהוריש עוד בחייו את הממגורות, שהיו שוות הון עתק למדינת ישראל והתאכזב שלא ידעו איך לתפעל אותן כהלכה, ועוד דרשו ממנו מיסים. הוא אמר, שלו היה חי מחדש את חייו. חיים של עשייה בפסקנות וסדר, אי אפשר היה לו להגיד על עצמו שהוא חי מאושר, שכן האושר שלו נימדד בעשייה מסוג אחר.
בחודש האחרון הזמינו אותי לבקר במוזיאון שהקים הכט עוד בחייו. נפעמתי ממה שהאיש המופלא הזה אסף במשך כשישים שנים מחייו. הוא תרם לאוניברסיטת חיפה שעל ההר מוזיאון מדהים: החל מפסלי קבורה וסרקופגים ענקים, דרך שרידי אניית סוחר פיניקית גדולה עשוייה עץ ושמורה לתיפארת. בכרונולוגית המוזיאון שהשאיר יש מימצאים רבים החל מהתקופה הכנענית הקדומה וכלה בתקופה הביזנטית.
צר היה לי, שלא קלטתי באותו ראיון שהאיש המופלא הזה דיבר עימי כאילו חש שמותו קרוב. שתי הנשים המצויינות, אלה המנהלות ואוצרות את המוזיאון, הקדישו את הביקור לאוספים מודרנים ולדור הצעיר שיוצר מחומרים חדשים. כמו למשל צילום עצמי של בחור מוכשר שהכניס את דיוקנו העצמי לשקית עשוייה רשת. או כישרון אחר שהכין מגש שטוח עליו פיסל עשרות ראשים קטנים. ברור לי שהדור החדש לא היה נכנס למודרנה של דוקטור הכט, או אולי כן. הרי העולם משתנה.
בין האוספים הפרטיים במוזיאון של ראובן הכט יש אוספים של אימפרסיוניסטים צרפתים ואוסף של ציירים יהודים. יש במוזיאון גם אולם זיכרון לשואה: קבוצה גדולה של גברים ונשים שחיים כיום בשוויצריה הצטלמה אחד אחד כשכל אחד מהם מספר על יקיריו שניספו בשואה.
אין מילים בשבח המוזיאון של ראובן הכט (גם רעייתו עדית) . אין ישראלים עם כמויות אוספים כאלה, ואין עוד אנשים בעולמינו מסוגו של דוקטור ראובן הכט. חברו הטוב ביותר היה מנחם בגין, בגין נסע קבוע עם דוקטור הכט בעולם ויעץ קבוע לדוקטור הכט. שניהם, היו ענקים מדור שהיה ונעלם.
כתבה וצילמה: לאה אתגר