אילנה עופר גרה בבית ויליאמס
תאריך הכתבה:
24/01/2001
שבת בבוקר, אילנה עופר חזרה לגור בבית ויליאמס. בעצם, היא מעולם לא עזבה אותו. היא מסוג האילתים שגם כשהם חיים ברומא או בתל אביב. זה רק לזמן קצוב. נסיבות החיים, ילדים, גירושין מעמוס עופר, נישואין מחדש, סחפו אותה לפה ולשם, אבל העוגן נישאר באילת. אתה לא עוזב מקום כמו בית ויליאמס. כשהשנים נקפו, אילנה עופר אמרה לעצמה, ברגעים של חולשה, אולי הגיע הזמן למכור, ואם יבוא קונה גדול, או בן אדם עם רעיון מבריק, נדבר עימו. אבל בית ויליאמס הוא בית הסטורי ואילנה קשורה אליו כבר 45 שנים. עניין לא פשוט להיפרד מהבית הבנוי מחלוקי נחל גדולים. הבית ממוקם מימין לכניסה לחוות היען. בין הים להרים. מעניק תחושה מדברית. גיאולוג אנגלי שהגיע עם הצבא הבריטי בנה את הבית בשנת 1931, ומאז ניקרא הבית על שמו. הבית לא השתנה הרבה. קירותיו עבים, שישים סנטימטרים כל אחד. יש חדר מבואה מקסים שבו תלויים ציורים של בעלי הבית, של אילנה ובן זוגה הצייר והארכיטקט מריו דורטי. יש שלושה חדרי שינה, מטבח ואמבט מהודר. מפעם לפעם שיפצו. הוסיפו ריצוף על ריצוף. פה ושם הרחיבו אגפים. עם גגות עץ ציוריים וחלונות בלגיים ירוקים. אבל המיבנה המרכזי והמקורי לא השתנה הרבה.
הגיאולוג ויליאמס קיוה למצוא אוצרות ומחצבים רבים בהרים שסובבים את הבית והתאכזב. מאז שנת 1949 כשצה"ל נכנס לאזור הוא נעלם. בפעם האחרונה ראה אותו מישהו מתיר את הסירה שלו שהייתה קשורה ממול ומפליג לעקבה. ויליאמס היה ידידם של הערבים. אחד מבניו שירת בלגיון הערבי והשני נעלם. כשעזב תלשו הדייגים הערבים את החלונות והדלתות. נטלו גם את המרצפות והביית נותר שמם.
בשנת 1950 אילנה עופר הייתה חיילת יוצאת דופן ששירתה בדרום. במקרה הגיעה לבית. ראתה אותו ונידלקה. היא הייתה קרמיקאית שחיפשה שימושים חדשים לחומרים של האזור. והיא אמרה לעצמה: זה המקום בשבילי. יש נשים כאלה. שרואות איזו נחלה ודבקות בה. אני מכירה אשה צפונית אחת שהתיישבה בעבר במצודה עתיקה בלי מיים וחשמל במבואות כרם מהר"ל ועד היום היא חיה שם. גם אילנה עופר היא אשה מאותו זן חזק. ב1957 התגשם חלומה. תמורת סכום מסויים והסדרים מתאימים היא נכנסה לגור בו עם בעלה, ימאי שהפך לעובד קו צינור הנפט. עם השנים נולדה בתה וצמחו נכדיה. אחר כך גם הם נסעו למרחקים. אילנה נותרה עם הבית המקסים ועשרות חברים שמגיעם מכל הארץ. יש ביניהם שנישארים ללון, היו גם כאלה שהתנחלו אצלה בחצר בקרוון. תחושה של סוף העולם, של הבית האחרון באילת. אילנה שייכת לדור שבו יחסי החברות היו עשוייה מפלדה והאנשים מעופרת יצוקה. אם אתה רק אומר על ידם את השם "רפי נלסון" הם נישפכים בנוסטלגיה ונאנחים על נעוריהם המאושרים והאבודים.
בשבת האחרונה חיממה שמש חורפית את העצמות. אילנה ואורחיה ישבו ליד שולחן קטן בחצר מול פיסת דשא ופיטוניות צבעוניות. מסביב הים הכחול והמראה הפתוח לעולם. אילנה, אשה שמשמרת את יופיה ישבה שם בחברת אורחיה, אנשים יפים כמותה, וביחד העלו זכרונות עבר. לא מכבר בעצת ידידים שאמרו לה: עד מתי תגורי כאן בסוף העולם, היא פירסמה כי הבית למכירה או להשכרה או לרעיון יזום אחר. בינתיים הגיעו הרפתקנים ומחפשי מציאות. אנשים שנכנסו לבית בנעליים בוטות ושאלו אם אפשר לבנות שם מסעדה. היא השיבה בשלילה. כשיבוא האדם המתאים לבית המיוחד, היא כבר תדע.
עד אז אילנה עופר גרה בבית ויליאמס, ואין בן אדם שמתאים לבית יותר ממנה.
|
