איך מזהים אדם שהופך להיות תושב אילת
תאריך הכתבה:
10/10/2000
כבר שנה אני חיה באילת, בראש גבעת שכונת שחמון. שכונה חדשה של הרים אדמדמים שהקבלנים חורצים בם, והופכים אותם למישורי בנייה. דבר ראשון צריך להירשם כתושב אילת כדי לקנות כרטיסי טיסה בזול. אם יש לך הנחה, אתה אילתי. זה הסימן הכי מובהק.
ויש עוד סימנים: אם אתה קורא את "ערב ערב" - סימן שאתה אילתי. אם אתה מאזין לקול הים האדום, אתה מקומי, אם יש לך הנחה קבועה ב'קפולסקי' וכרטיס ברכה ליום הולדתך, אתה אילתי. אם יש לך מקום בבית הכנסת, אם יש לך משקפת לשנורקלינג, אם יש לך שולחן קבוע ב'דודו בית המאפה' וכבר יודעים איך אתה אוהב את ההפוך שלך, אם יש לך כרטיס החלפה בספרייה, אם אתה יודע שאת חדר העיון פותחים רק בצהרי היום, אם אתה מזמין עוגה לשבת ב'צ'אגה', אם אתה אוכל ג'חנון עם ביצה אצל זאת או אצל המתחרה שלה, ישמרנו השם מלנקוב אצל מי. אם אתה מכיר אישית מישהו חשוב שיכניס אותך חינם לאיזה אירוע מוסיקלי המוני וגם ינפנף לך בדלת, אם המצרים גמרו לך את הדפים הפנויים בדרכון, אם אתה חבר אישי של לפחות שלושה מתווכים, סימן שאתה אילתי.
ויש עוד מליון וחמשת אלפים סימנים שמשתנים אצל גברים או נשים, אצל ילדים או מבוגרים כמו: ילד שהופך לאילתי מוכרח לכתוב פעמיים בשנה על שימור הים, וכמה יפה היא עירי. או גבר שהופך אילתי קונה נעלי צלילה ומייד מצמיח בטן קטנה שמסתירה את קצות הנעליים, או אשה, בדרך כלל גרושה עם ילדים שהופכת אילתית מגלה מהר שכשליש מהאוכלוסיה הגיע לפניה ונימצא במצב חד הורי דומה. וכך הלאה.
אבל יש סימן אחד שלא כתוב בשום מקום, ומי שיודע עליו שומר אותו בסוד שחס ושלום לא יגידו עליו שהוא פסיכי. להיות אילתי מאופיין באדישות או בדיכאון קל. לעיתים הוא מופיע כעצבות מתוקה שתוקפת ללא סיבה. לעיתים הוא מופיע כדיכאון שאנשים מקבלים במוצאי שבת. אחרת אין לי הסבר לעובדה שעד היום, אחרי שנה באילת, לא קמתי ועשיתי מעשה. - לא יצאתי להפגין בשביל אף עוולה, לא חיפשתי ג"וב חינוכי של מורה או ספרנית למען הקהילה, ואף לא הגדרתי לעצמי מה אני רוצה לעשות בחיי. - פרט לתירוץ שלקיתי באדישות אילתית שגורמת לדחות כל מה שאפשר לעשות מחר - למחרתיים.
להיפך, כל אימת שנושבת עלי רוח מדברית חמה, אני שוכחת את מה שהיה ברצוני לעשות, וזוכרת רק את כל מה שאין ברצוני לעשות: אני לא רוצה לפתוח חנות, גם לא מסעדה, לא רוצה ליחצ"ן אף אחד, לא לחשב כמה הוא מרוויח, לא לנהוג במונית, לא לטעון ברדיו, גם לא להיות ראש העיר. לא שאני לא יכולה. כל אילתי יכול להיות ראש העיר. רק תשאלו אותו והוא מייד יגיד לך איזה כיכר צריך להזיז לאן, איזה בניין לגלח, ומתי צריך לעשות מה.
אין טוב מלהתחבר למקום חדש דרך הרגליים. ההליכה משככת את הדיכאון ומאריכה את הסבלנות. עיר בינלאומית היא אילת. יש בה סבתות רוסיות עם ילדים בלונדינים, אתיופיות דקות גיזרה עם צמה, בנאים ערבים וסינים, אפריקנים חמורי סבר, רומנים עם שפמים, חתיכים עם קוצים בשיער, ואת כולם מאחד האוטובוס הכחול של מישל, שבולע את הקהל הבינלאומי לתוכו, ומוריד אותו מן הדירות השכורות שבמורדות ההרים האדומים, ליום עבודה במישור המלונות שעל קו המיים.
מן ההליכה היומית אני לומדת שאין באילת קו מיים קבוע, כי אחת לכמה זמן מספח איזה יזם עשיר, קטע קטן מן החוף הציבורי לטובתו. הסיפוח הזה נעשה בשם טובת הציבור וטובת התיירות, אבל באמת הוא רק לטובת כיסו התפוח של המספח. לא לחינם מפגינים כיום אנשים צעירים מכל העולם כנגד הריכוזיות הגדולה של ההון. במדינה שבה מחיר רבע דונם אדמה עובר גם מאה אלף דולר נעלמים בשקט ובחינם נתחי קרקע גדולים. מקום שהיו בו שוניות וקיפודים שחורים הופך בן לילה לגינת דשא מרוצפת, עם כסאות נוח ושער חשמלי. יש גם מאבטחים ששומרים דווקא מפניהם של אלה שהחוף שייך להם כחוק.
להיות אילתי הוא להבין שהחופים של הציבור הולכים ומצטמצמים ולקבל את הדין באדישות. להיות אילתי זה להבין שכיכר חדשה שנישתלה פטוניות לוהטות אדומות, לתיפארת יזמיה, הופכת אחר כך לכיכר חצץ משמימה.
להיות אילתי פירושו לא לשבת בלובי של המלונות הגדולים, ולא להגיד: "היי מלצר תביא לי מגבת וגם חצי אבטיח." לא רק משום שהילד שלו לומד בכיתה אחת עם הילדה שלך.
להיות אילתי הוא לא להשתגע כשהחברים הטובים מהצפון הגיעו ויורים משפט כמו: "שמע, אני בסוויטה ב'הרודס', ואולי תבוא בחמש לאיזה כוס קפה". וחושבים שהם סידרו לך את החיים.
להיות אילתי זה לחגוג לזאטוטים מאושרים יומהולדת באיזה דיסקו בקומת המרתף של איזה מלון כי יש במשפחה שלנו מישהו שעובד שם, והנהלת המלון הייתה אליו כה נדיבה. להיות אילתי זה לצלצל לאבא של ילד שאתה מכיר כי הוא מציל בבריכה של מלון מסויים ןלבקש ממנו שיעשה טובה ויכניס גם את הילד שלך.
להיות אילתי זה להתרגל למראה של שכונת וילות שיש מדהימות עם בריכות מול בניני שיכון חרדליים עם כתמי קיר דהויים וחוטי חשמל גלויים. להיות אילתי זה לתפוס שאין אצלינו מערכת השקיה ציבורית שאינה מתיזה מימיה על רחוב שלם בלי חשבון. להיות אילתי זה להבין שהאירועים הגדולים בעיר הם בשביל הצפונים על ידי הצפונים ואתה רק מספק את התיפאורה. להיות אילתי זה להבין שמן התיפאורה הזאת יש לך פרנסה, אולי לא כמו שאתה חושב שמגיע לך, אבל בלעדיה יהיה גרוע יותר.
להיות אילתי זה לראות את חצי הכוס המלאה ולהתנחם במה שיש, כמו למשל: להתנחם בשקט ובשלווה נפשית, בראש טוב, בקייץ כל השנה, בהיעדר לחות, בהיעדר פקקים, בנוף וברוח מדברית, באוירת ניתוק. בקיצור, להיות אילתי זה להתנחם בכל העניינים האווריריים ולשכנע את עצמך שכל השאר זה חרטא.
להיות אילתי זה לדעת שיש בים סוף כעשרת אלפים כרישים כי כך פירסם הפרופסור אבי ברנס מהאוניברסיטה הימית ולהאמין, עובדה שזה כך, שהם אף פעם לא פוגעים במתרחצים. להיות אילתי זה לבנות דירה או וילה עם כניסה ניפרדת בשביל להשכיר. להיות אילתי זה לשכוח שאי פעם הייתה כאן רעידת אדמה ולהאמין שלעולם לא תתרחש עוד. להיות אילתי זה להתרגז קבוע על ארקיע ועל ישראייר, לא חשוב מה הן הנסיבות. להיות אילתי זה להשתדל לשחות בחופים הדרומיים כי בצפוניים רואים על הקרקעית יותר פלסטיקים משוניות אלמוגים ודגים. להיות אילתי זה ללכת לסרט בתיאטראות אילת, לספור באולם שלושה אנשים, ואז להעיר למקרין שכבר יתחיל. להיות אילתי זה לקנות בורקעס ריחניים באחד מבתי המאפה ולרוץ הביתה לאכול, כי מחר, לא חשוב איך תשמור אותם, הבצק הופך לאבן. להיות אילתי זה לנוע בין פטריוטיות מקומית גדולה לבין תחושת נחיתות פרובינציאלית. להיות אילתי זה לדעת שהחדשות הגדולות של השנה, גם האסונות, מתרחשים רק במקום אחר, ולהביע עליהם דעה נחרצת. להיות אילתי זה לדעת ששום דבר לא בורח, שגם המחר יהיה דומה לאתמול, ולהבין שזה הרבה מאד, וברכה בעולמינו.
רק בדבר אחד דומה אילת בדיוק לשאר ארצינו: בשיעורי ההתעמלות של יעל שניידר שמתקיימים יום יום וגם פעמיים ביום במרכז נעמת שברחוב שמעיה. שם כמו בכל המדינה: יש מתעמלות קבועות ולכל אחת מהן יש מקום קבוע, עם מזרון קבוע. אבוי לחדשים שאינם יודעים.
|
|
