מנחם שיזף שואל מכיסא הגלגלים: איזה טעם ועתיד יש לחיי? מה מחזיק אותי בחיים? הסיבות קלושות, אך זה מה שיש. אנשים כותבים לי מכל העולם, ואני אופטימי. עדיין.
תאריך הכתבה:
10/07/2004
אני בדיכאון. אם הייתם שואלים אותי לפני שנה או שנתיים הייתי אומר לכם שדיכאון הוא פרי החלטת המדוכא וכל אדם יכול להחליט ולהורות לעצמו איזה מצב רוח יש לו. אף פעם לא הבנתי את אלו שהתאבדו או ניסו ברצינות לעשות זאת. בדרך כלל מיהרתי לסווג זאת ברצון למשוך ולזכות בתשומת לב אך היום אני רואה זאת אחרת: ישנם מצבים שאתה פשוט מתעורר בבוקר ושואל את עצמך בשביל מה? בשביל מה להמשיך את הסבל? ואחרי מחשבה אתה מחליט שבאמת בשביל כלום. אין סיבה ואז מה שמפריד בינך ובין העולם הבא זה הפחד מן הבלתי נודע. אולי שם (אם יש כזה דבר) רע יותר. אולי עוד יקרו לי פה דברים טובים, אולי עוד אמצא אהבה, אולי יבואו צחוקים. אם אמות עכשיו לא אקרא את הארי פוטר הבא ולא אראה את הסרט השלישי ואלו שיבואו אחריו. ניראה לי שזו סיבה קלושה לחיות, אך זה מה שיש.
אני ממש משועמם וחוץ מהטור שאני כותב עכשיו כמעט איני עושה כלום. קשה לי להתרכז בקריאה. הטלוויזיה משעממת. התיאבון ברח ומה שנישאר לי, זה לכתוב את הטור פעם בשבוע, ולעקוב אחר התגובות. ומגיעות הרבה תגובות: מארה"ב ועד שוויץ, מעין דור ועד באר שבע.
התגובות מאוד מחזקות אותי ובמיוחד של חברי עבר שניזכרו בי ורוצים לחדש את ידידותנו וזאת לעומת עשרות חברים שמיד לאחר המחלה והקטיעה של רגלי, התפוגגו ונעלמו.
אין בדעתי עכשיו לפתוח חשבונות ובוודאי יש כאלו שיש להם סיבות טובות ותרוצים נאים. לכל אחד יש את החיים שלו, המשפחה שלו,.הצרות שלו. חוצפה מצידי לצפות שחברים טובים ככל שיהיו יעזרו לי לשאת את נטל המחלה והקטיעות .
אני מודה שאין לי גדלות נפש לסלוח לכולם אבל גם לא רגשות נקם חס וחלילה. אני מאחל לכולם שיחיו חיים טובים בלי להזדקק לחברים. אני רק מצר על כך שלא רק שאין לי חבר בן זוג אלא שהמטפל שלי מסרב אפילו שנחזיק כלב. אז נקודת האור בחיי היא צמד האחיינים שלי עידן ואביב שאני מאוד אוהב. וכמובן אבי שיחיה שנמצא כעת בחו"ל. מכיוון שאינו יודע לעבוד על מחשב לא יראה קטע זה וטוב שכך.
אבל מכיוון שאני מטיבעי טיפוס אופטימי אני מקווה שיחול שינוי לטובה: החברים יחזרו אני אמצא עיסוק. אעבור השתלת כיליה והחיים יראו זהב או לפחות חלב ודבש (נטול סוכר כמובן).
|
