כבר חמש שנים אני גרה בצפון הישן של רחוב דיזנגוף, מכירה את כל בתי העסק שסביבי, גם את אלה שנפתחות נסגרות, (לאחרונה הן מתרבות). אני זוכרת מה היה קודם ומה יש עכשיו: מחנויות שמוכרות לחם בוטיק או משקפי מעצבים או בגדים נהדרים לא תמיד מסין, ונעליים איטלקיות מכל העולם עד מסעדות ובתי קפה. וישנה בדיזנגוף 255 גם גלריה אחת לאמנות נאיבית. המון צבע, ציורים עם פרטים קטנים ומרובים, אמנות שמחה. מתקשרת אצלי בראש עם ציורים דרום אמריקאים. כשאני עוברת בבקרים הגלריה נראית לי תמיד סגורה. עד שאני מקבלת מאיילת המייחצנת הזמנה לתערוכה של שישים ציירים מדרום אמריקה. אני מגלה שהגלריה הזאת נפתחת רק ב 12 בצהריים ונסגרת בתשע בערב. היא תמיד נראית לי ריקה אבל הסטטיסטיקה שלה מלמדת שכל יום נכנסים אליה כשלושים עד ארבעים מבקרים וכל יום מוכרים שם ציור אחד. מחירי הציורים מ 350 דולר ועד 10 אלפים דולר. אני מגיעה בערב הפתיחה, כמעט תשע ועוד מעט סוגרים.
יש לזכור כי בילויי גלריה הם הלהיט הכי לוהט בקרב תל אביבים שיש להם ערב פנוי, כאלה שמכירים אישה חדשה, שלא מוזמנים לשומקום אחר, שלא רוצים לבזבז כסף על אף אחד ושיודעים איפה נפתחת תערוכה שאפשר לקבל בה כוס יין מאיכות בינונית ומטה בחינם, בקייץ מקבלים גם פירות ובחורף ביגלה שטוחים וכדומה. נפלתי נכון בול.
ג'ינה הוא שם הגלריה בשכונתי gallery international naïve art ובערב הזה יש יין בינוני אדום או לבן, יש פירות וחטיפים קטנים והכי ישנו: בעל הבית שמסתובב בתערוכה ענקית ויפהפייה מפרו, מאקוודור מקולומביה ומעוד 60 מדינות ואזורים בעיקר מדרום אמריקה. חגיגה לעיניים. אני מגלה שלגלריה הכאילו קטנה יש קומת קרקע ענקית עם ריצפת עץ מבהיקה, ובעלי הגלריה ששמו דן טשיל פותח לקומץ האורחים שעוד נותרו את משרדו שבו ניצב שולחן המנהל ועוד מחסן פרטי של מאות תמונות נאיביות מכל העולם. אוסף אדיר ומהמם. אני תמהה שמשרדו ומחסניו פתוחים לכל דיכפין והוא אומר שלעיתים הוא מתבייש בשולחנו שתופס מקום במשרדו במקום אוספיו המיוחדים. ואני מאמינה לו. חושבת שבמקומו לא הייתי מתביישת בשולחן הנאה. שיהיה. איש איש וביישנותו.
דן טשיל לבוש נקי והדור עד הפרט האחרון. יש לו משקפיים דקות, שפם קטן והוא מריח סדר ונקיון. כמו הגלריה שלו. הוא למד באוניברסיטת הרווארד משפטים וכעורך דין ייצג את העסקים של עשירי עולם: שאול אייזנברג, עיסקאות ענק עם סין, יעוץ לאינדיגו, לתעשיה האוירית ועוד. הוא מספר לי שבגיל שישים פרש ממקצועו ופתח לפני 12 שנים את הגלריה לאמנות נאיבית. תחביב איסוף עבודות נאיביות התחיל עוד במסעותיו בעולם, ועד היום כשהוא שומע על תערוכה נאיבית בארץ דרום אמריקאית למשל, הוא אורז את המזוודה הקטנה שלו וטס לראות. אחר כך נוסע לבית האמן, מדבר איתו וסוגר איתו דיל. כך הוא מסביר לי ומוסיף שיש תמיד עוד מקום למי שחפץ לקחת מזוודה ולהצטרף אליו למסע הקניות שלו. כך הוא אומר לי ואני מקשיבה למשפט הזה כלא מאמינה למשמע אוזני. לא מה שחשבתם: לאיש הזה יש רעייה אהובת נעוריו מגיל 11 ויש לו שלושה ילדים ונכדים. כך כתוב ברזומה שלו. ויש לו לב טוב והוא מדבר על אמנות נאיבית כעל אמנות שפותחת לבבות ובלשונו: "זו אמנות המחממת את הלב ומפייסת את הנשמה. מתאהבים בה בשל פלטת הצבעים השמימית והפשטות של עולם תמים שאינו עוד."
לפני שאני נפרדת לשלום אני נעצרת ודופקת כוס יין אדום עם רגל מתפרקת מפלסטיק, תמר לח אחד וקצת ענבים. אני דווקא מבסוטית מהאיש ומהגלריה שלו, במיוחד שאני יכולה לחזור הביתה בנעלי בית. אבל אני עצובה שגם אני הלכתי כמו בלייני תל אביב לפתיחה של גלריה וכיבוד חינם. אבל זו לא אשמתי. היחצנים שמנהלים את מסיבות הסלבס הגדולות כמו למשל דניאלה ריבנבך, שולחת לי תמיד סיפורים וצילומים על אירועים חשובים שכבר היו ואכלו ושתו והצטלמו ומבקשת בלי בושה שאכתוב עליהם, ואני, דניאלה יקרה שלי, כותבת רק על מקומות שהייתי וראיתי בעיניים ודיברתי עם עוד בני אדם כי כך לימדני מורי ורבי, איל העיתונות דב יודקובסקי ז"ל, לא להיות עיתונאית טלפון, אני עיתונאית עם רגליים. לא כותבת מן השמועות. רק על מה שראיתי וחוויתי. אז יחצנים חביבים, קחו לתשומת ליבכם ורישמו לפניכם שבטוח אני כותבת הרבה יותר מעניין מכל מי שמסייע לכם לכתוב את הקטעים הממושמעים שלכם. סליחה.
כתבה: לאה אתגר