בתיאטרון גשר העזו להעלות מחזה מודרניסטי לשני שחקנים העוסק בזוג זוועתי הפוצע עצמו למוות, במקום להתוודות על אהבתו. המחזה נכתב בידי אמריקני צעיר, רג'יב ג'וזף, (יליד ארה"ב, בן לאב הודי ואם אמריקנית) שהיה מועמד לפרס פוליצר. המחזאי כתב על היעדר היכולת בעולמינו העכשווי, ליצור תיקשורת  אמיתית בין זוג חברי ילדות הממשיכים להזיק לעצמם  פיסית כדי לקבל סימפטיה מבן הזוג השני וזאת במשך שנים. החל מגיל שמונה בילדותם בשכונה ועד לבגרותם בגיל שלושים ושמונה.

כך נופל גיבור המחזה בילדותו מן הגג בהאמינו כי הוא סופרמן, מוציא לעצמו עיין כשהוא משחק בזיקוקין,  פוצע את פניו, גורם לעצמו צליעה כרונית, מאבד את שיניו, מדמם קבוע ונקלע לעוד ועוד תאונות. כך עד שהוא נופל שוב מגבהים ונכנס לקומה ההופכת לתרדמת ארוכת ימים. בת הזוג באהבתה אותו, מסוגלת להעירו מהתרדמת בנגיעות ידיה ובדיבוריה המתחננים, אולם כשהוא מתעורר סופסוף היא נעלמת מצד מיטתו, כי ענייני הרגש קשים לוידוי. כשהוא מתחנן לפניה למשל שתכניס אצבעה לחור שנפער בפניו במקום בו הייתה  העיין שנשרפה, היא מסרבת. גם כשהוא מתחנן לפניה באומרו: כי כאבו גדול ורק מגע אצבעה עשוי להשקיט את צריבת הכוויה האיומה.

לאורך כל המחזה, היא מקללת אותו, מבוהלת מפציעותיו האיומות, אבל גם היא, המסוגלת ל"רפא" אותו, רק מייסרת אותו ואינה מרעיפה עליו שום חיבה גלוייה. התיפאורה מתאימה לתוכן הזוועתי: היא עשוייה כמו חדר ענק עם ארונות, תאים תאים, כולם  שחורים כמו החיים עצמם, מן הארונות השחורים  מוציאים את הבגדים והאביזרים והזוג מתלבש ומתפשט עד ללבניו על הבמה. אף על פי שהפציעות הן איומות ומזעזעות, יש והקהל צוחק לשנינות המשפטים, וגם לתקווה שאולי, רק אולי, זו תהייה הפציעה האחרונה ואולי אז תפרוץ האהבה והחמלה במקום המזוכיזם הטהור. רק בסצנת הסיום כששניהם כבר חולים ונכים, יש איזה רמז לגילוי סימפטיה כשהיא מספרת לו כי ביקרה אותו כשהיה שרוי בתרדמת. והוא מגלה לה כי לא נשא אישה אחרת על פניה כל עוד קיווה לאהבתה.

המישחק של הזוג נטע שפיגלמן ויובל ינאי  אמין ומשובח. הבמאי הוא ארז דריגס.  האולם בהאנגר של גשר ברחוב אילת 11 ביפו היה מלא בקהל צעיר עד אפס מקום. קהל ישראלי שלא חדל מלהשתאות ולצחוק, כן לצחוק או לדמוע בהצגת השוליים של המחזה הזה. הקהל, כך מסתבר, הרעיד את ההאנגר בתשואות בסוף המחזה,  אני שסבלתי מהאלימות המילולית והמעשית, ומן הפציעות המזוכיסטיות הרבות, עזבתי במחשבות קשות על עולם אובדני. עולם בו בני אדם במקום לדבר וללבן רגשות, מזיקים לעצמם בכל דרך אפשרית, וזאת דווקא בארה"ב, בארץ בה אין נזקי מלחמה. הפצועים שם להבדיל אלף אלפי הבדלות מאלה שלנו שנפצעו על הגנת הארץ, ובפירוש, לו היה תלוי בהם, היו בוחרים בחיים ולא היו בוחרים להיפגע. ואילו שם, אי אפשר היה להימנע מהמחשבה כי כשלאנשים יותר מדי טוב בחייהם, הם בוחרים בדרך חולנית של לפגוע ולהיפגע במקום להגיד זה לזה בפשטות: "אני אוהב אותך".

כתבה: לאה אתגר

צילום: איתי סליקטר