הלכתי עם חברתי ישראלה לפרמיירה של מפיסטו בקאמרי. ישראלה ובעלה רמי תורמים לקאמרי ונכנסו לרשימת עמיתי כבוד. רמי ויתר לי וקבוע לא מגיע, אז אנחנו הולכות לתיאטרון. ישראלה ואני יושבות בשורה אחת או שתיים. הסיבה היא ששתינו כבר לא שומעות הכי טוב, לי יש 15 אחוז ירידה. אולי גם התרומה עוזרת.

בטוח עוזרת. עובדה: בתיאטרון הבימה הזמינו אותי להצגה "אשה בורחת מבשורה" ןהושיבו אותי ביציע. עשירית מהמילים נעלמו לי. השלמתי החסר בדמיוני. אולי בגלל זה יצאה לי אחלה ביקורת על ההצגה ההיא. ראה בכתבה קודמת למטה. זה לא אסון גדול לשמוע פחות אבל כשזה גרוסמן כתב, חבל.

בהפסקה ראיתי את בני חיים אתגר ואת ענבל.

בתי איריס וגיורא אמרו לי שגם הם הולכים ממש באותו ערב לקאמרי ל"לכודים." לא ידעתי בכלל שהילדים שלי כל כך אוהבי תיאטרון.

קניתי כוס קפה שהגיע קר ובייגלה שהגיעה קשה בגלל חימום יתר ב 25 שקלים, לא חשוב כמה רע הקפה וכמה העוגות גמורות, ג'נטלמנים עם חליפות ועניבות נדחפים ארוכות בתור, ונשים מדהימות מחכות להם שיביאו משהו לפני שהן תתעלפנה מרעב וצמא. יש גם נשים בתור, כמוני שבאה עם חברה. אבל אני לפחות נדחפת בשכל, ישר לראש התור. כך או כך התורים בדלפקי התיאטרון הם בלתי מוסברים.

ההצגה ה "מפיסטו" ארוכה. אחרי ההפסקה יש עוד 45 דקות. בשורה השנייה יושבים רק אנשים טובים. אני אומרת לשכנתי מהצד השני שאני יוצאת להתרענן ושתשמור לי על הכיסא, התיק, המעיל, ושתי התכניות, כי עוד ועוד תכניות שאנשים זורקים מגיעות אלי. שאם אאבד את שלי, תהיה לי ישר שנייה. אם אני מתכוונת לכתוב, אני צריכה לדעת את שמות השחקנים.

ההצגה טובה מאד. מעניינת. לא נרדמים לשנייה. אלה ימי עליית היטלר שבו עולם התיאטרון מאבד מהחופש שלו וניצני סתימת פיות ובריחת יהודים החלה. השחקו הכי טוב מוכן למכור את נשמתו לנאצים וזאת כדי לשחק בתיאטרון של ברלין וגם כדי להישאר בחיים. השחקן הראשי הוא איתי טיראן. יש לו אנרגיות עצומות. אני לא יודעת מאיפה הוא שואב את הכוחות. הוא רוקד כאילו הוא שד משחת, הוא צועק מלוא גרונו והוא על הבמה כל הזמן. הוא פושט חולצה והוא נורא רזה ואני משתגעת ממנו, כמה כוח יש לו, ולפעמים אני דואגת לשלומו. בסוף המחזה הוא ניראה מותש, העינים שלו מבריקות, אולי אדומות.

בתקופות ההיפראקטיביות שלי , ד"ר ילין מבופאלו שבאמריקה אמרה לי שכדאי שאוריד קצב, כי אני מבזבזת את אנרגיות החיים שניתנו לי כמו שניתנו לשאר בני האדם, בהקצבה. צריך לאגור אותם. אמרה. זה מה שהייתי אומרת בשמה של ד"ר ילין לאיתי טיראן. הוא שחקן מדהים, משכמו ומעלה, רקדן ולהטוטן, הוא מסתכן בקפיצה על כיסא. והוא שחקן משובח ואין לו מתחרים. לא חס על עצמו.

מול השחקן ששמו הנדריק הפגן שמת לשחק את מפיסטו עומד הגנרל הנאצי שמלמד כל אדם איפה מקומו וטוטליות חובתו לנאמנות לרייך השלישי.

חבריו ונשותיו של השחקן נעלמים מחייו והוא אינו נחלץ לעזרתם אלא מעמיד פנים ש"אנחנו רק שחקנים".

צילמתי את השחקנים. בסמסונג שלי. איתי טיראן נעלם לי, גם בני נעלם ,

שניהם התחבאו ממני, רק הצלם איציק בירן תפס אותם. בירן שלח לי תמונה של שניהם יחד. ושלח גם תמונה קבוצתית של השחקנים סביב עמרי ניצן.

צילמתי את המחזאי הלל מיטלפונקט, רות אסר סאי, רקדנית ושחקנית מדהימה, אלי גורנשטיין, עירית קפלן, דודו ניב,, שמחה ברבירו, כל השאר נעלמו ממני. הצגה מרתקת. הרבה משתתפים, שחקנים מצויינים ותוכן שאי אפשר להישאר אדישים אליו. אמנים בורחים מגרמניה ואלה שנישארים בתיאטרון משתפים פעולה עם הרייך השלישי. שווה לראות.

כתבה וצילמה: לאה אתגר

צילום איתי טיראן וחיים אתגר והקבוצה סביב עמרי ניצן : איציק בירן