מצבו של האזרח המובטל אלף
תאריך הכתבה:
06/02/2001
כבר כמה חדשים קשור מצב רוחו של האזרח המובטל אלף למצב הרוח הלאומי. מאז מלאו לו לפני כשנה, חמישים, והוא ניפלט משוק העבודה, איבד תקווה. כשפיטרו אותו ממקום עבודתו הקבוע בטענה שצריכים לרענן את השורות, אלף הבין שמשתמשים בגילו כתירוץ. הוא לא היה עובד גרוע מהאחרים, הוא לא השתכר מי יודע מה, וגם לא ניראה קשיש במיוחד. להיפך, אלף נהג תמיד להתגאות במראהו הצעיר, בכרסו השטוחה ובגוו הזקוף. אלף נולד בישראל, גדל באילת, שירת בצבא, גידל משפחה, הכל היה בסדר. כשפוטר, ארז את תכולת שלוש המגרות בשולחנו. נטל את העציץ הקטן אותו טיפח, נכנס למכוניתו הקטנה, אז עדיין היתה לו מכונית, ונעלם. אני משתמשת במילה "נעלם" כי אף על פי שאלף המשיך לחיות באותה דירה אילתית קטנה, גם לקח את דמי האבטלה המגיעים לו על פי חוק, הוא הפך ל"נעלם", לגבר מת בחייו. כשפגש באקראי מכרים תפס שהם מעדיפים להתעלם ממנו כאילו המובטלות היא מחלה מדבקת.
ברצונו או שלא ברצונו, הפך עם הזמן לנעלם גמור. הבריות חדלו מלהזמינו לשמחותיהם, בבחינת חבל לבזבז עליו מנה. המעבר ממעמד של בן אדם רגיל לאדם שהוא אפס, הרס אותו. הוא נישאר ער על משכבו בלילות, הסב ראשו לצד השני, כדי שאשתו לא תבחין ובכה בלא קול. הוא איבד את יכולתו להתרכז.תכניות טלויזיה אהובות הפכו לתמונות מרצדות על המסך. הוא חישב שאדם בגילו ומעמדו הכיר במהלך חייו לפחות כך וכך מאות אנשים חשובים שיכלו לסייע בעדו, כך וכך אנשים שהיו חייבים לו טובה, אבל הוא גילה די מהר, שהוא בודד.
הוא היה מבוהל. הכאב החברתי דקר בצלעותיו לא פחות מן החרדה הקיומית האיומה שירדה עליו: מה יהיה כשיגמרו חסכונותיו. אלף ניסה להרגיע את עצמו שממילא צרכיו מועטים. שהוא יכול להסתפק בארוחות בריאות קטנות, שאינו חייב לנסוע לחופשות שנתיות בתורכיה, שהוא לא צריך דבר. הוא קיווה שעד שימצא עבודה אחרת, יחזיק מעמד. הוא מכר את מכוניתו, ונירגע רק במעט, בכמה עשרות אלפי השקלים שקיבל. גוש התיישב לו בסרעפת השמאלית מעל הלב. אף על פי שמעולם לא חש בליבו, הלך לקופת חולים. הוא המתין ארוכות עם כמה ישישות, כמה אפריקנים ומובטלים תשושים כמותו. "אתה בריא, שמור על עצמך," אמר לו רופא רוסי שלא הכיר. הוא מצא בדברים נחמה.
הוא השתדל לשמור על עצמו. הוא רזה. בחודשים הראשונים הלך כל בוקר לים. אם אני מובטל, אמר לעצמו, לפחות איהנה מן החופש. הוא החל לדבר עם עצמו. תלך לכאן, ותעשה כך וכך, אולי תימצא מה לעשות, אולי זה יעזור לך, ואולי ההוא ייזכר בכישוריך. דיבר לעצמו. יש לי עיר ירוקה וים כחול, אני עוד חי ונושם, יש אנשים שמצבם גרוע ממני, ניסה לרומם את רוחו. אבל ההליכה חסרת התוחלת לשפת הים רק דיכאה אותו. הוא כיתת רגליו ב'מול הים', הוא צעד הלוך ושוב לאורך הטיילת של החופים. ממלון דן ועד בסיס חיל הים. הוא דיבר ברחובות באריכות עם זרים מחפשי כתובות. והוא הרגיש הכי נמוך שאפשר. הוא קנה את כל העיתונים המקומיים, גם שלח קורות חיים לכמה מהעבודות שניראו מתאימות. אלף נימצא תמיד קשיש מדי, מוכשר מדי, או סתם לא מתאים.
הוא טילפן לאנשים חשובים שהכיר מימי עבודתו, וגילה שמזכירותיהם חוסמות אותו. "אבל אני מכיר אותו אישית", התעקש, ונענה שהבוס, כרגע בישיבה, יטלפן אליו מייד כשיתפנה. בהתחלה המתין לשיחה שתגיע. עם הזמן קלט שלמובטלים אין חברים ואין תשובות.
הוא ניסגר בביתו. בהתחלה היה משחק במחשב, אחר כך פותח את מקלט הטלויזיה צופה בתכניות בוקר לא מוכרות. לעיתים היה מקשיב ל c n n כאילו אם הוא מחובר למתרחש בעולם הוא עדיין חלק מהאנושות ולא איזה אפס נעלם. הוא שם לב שמכשיר הטלפון חדל לצלצל בביתו, וגם בנייד לא היה לו כל צורך. לא היה איכפת לו אם סלקום יקרה מפלאפון או להיפך. הוא קלט שאין לו צורך בבגדים, כי אין לו יותר לאן ללכת.
בבקרים, כשהבית התרוקן, נכנס בין הסדינים המשומשים וסרב לצאת מהם. אשתו קנתה לו את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי." מן הספר הוא למד שאפילו עכברים שאיבדו את הגבינה שלהם, הצליחו עם שינויי חשיבה נכונים להשיג גבינה אחרת. הספר נטע בו תקווה ריגעית קלה שהתהפכה לתחושת כשלון. הוא החל מאשים עצמו במצבו. לולא היה שאנן כל כך בעבודתו הקודמת, אולי היה צריך לעבוד הרבה יותר, להתחנף למעסיקיו, אילו היה חכם ומתכנן את חייו אחרת, הצליף בעצמו.
משום שהירבה להסתגר במיטתו, התדלדל גופו. עצמותיו כאבו וגבו הציק לו. בקופת חולים הוא פגש הפעם רופאה דרום אמריקאית. היא גילתה חביבות, ורשמה לו כדורים לכאבים וגם כדורי הרגעה לשינה, כאילו לא ישן מספיק בתקופה האחרונה. הוא נטל את הכדורים בקבוצות. הם סיפקו לו שיכחה. אשתו טענה שהוא הפך לבלתי נסבל. אחיו הצעיר, שגילה כלפיו סימפטיה, ניסה לנער אותו. אבל לא עזר. אלף ניכנס למיטה כמו בן אדם בריא שהפך לחולה.
ביום הבחירות, אלף לא קם ממיטתו. לא היה איכפת לו מי ייבחר. הוא חשב שהחיים בגדו בו, כמו שגופו בגד בו, כמו שהממשלה בגדה בו, כמו שכולם איכזבו אותו. הוא תיכנן להטביע את עצמו בגלים הכחולים, אבל המחשבה שהמיים הקרים ימלאו את ריאותיו החליאה אותו. הוא בלע כמה עשרות משככי כאבים ומרגיעים, והוא נירדם בשינה טרופה וארוכה, מקווה לעולם לא לדעת, אם אריק שרון יביא שלום או מלחמה. אם יביא כלכלה נכונה או צמצום פערים, כי בשבילו, כך הרגיש, כבר היה מאוחר מדי.
|
|
