כוס קפה בחברה בינלאומית
תאריך הכתבה:
11/02/2001
בספרו "ההסדר" מספר איליה קזאן איך פוטר בגיל חמישים מעבודתו, ואיך קרסה קריירת הבמה שלו. מקורות האנרגיה שלו יבשו, רעייתו התגרשה ממנו וגם נטלה את רכושו וכספו. קזאן מספר איך התעמת עם עורכי דין, עם פסיכולוגים, עם חברים דורשי טובתו או עם חברים שנטשו. גם בתו המאומצת, התנכרה לו והצטרפה לתביעות. קזאן, עם עייפות כרונית ומצוקה נפשית, הרים ידיים. הוא עקר מבית הוליוודי זוהר, למקום קטן ומרוחק. הוא מצא חיים קטנים וחסרי תוחלת. הוא חי שליו ומרושש, הרחק מכל שהכיר.
בספרו "חרפה" מספר הסופר הדרום אפריקני קוטזי על פיטוריו מהאוניברסיטה בה לימד. בן לילה נשברו חייו של הפרופסור הגרוש והמזדקן. באין ברירה, הוא השלים עם החרפה ועבר לגור בקצה השני של היבשת, כמעט בסוף העולם, בבית מבודד בו חיה הבת הבוגרת שלו. קוטזי הגיע שפוף ובודד. כדי להרגיש מועיל, הוא הסיע כלבים מבית "צער בעלי חיים" למישרפות המתת החסד. שודדים שחורים אנסו את בתו. תחושת אין האונים מול אלימות השחורים ושתיקת ההבלגה המפוחדת, שיתקו אותו. מוכה, אפסי ומאוכזב הוא ניסה לשרוד ולשמור על קיום מינימלי.
בשישי בבוקר, בבית הקפה הכי סואן של אילת, ב"מול הים", בשולחנות קטנים לבודדים יושבים בגפם כל האיליה קזאנים והקוטזים של ישראל. אילת קלטה תמיד אנשים שעולמם חרב עליהם והיא אספה אותם אליה באהבה כשהגיעו לתחתית הקיום המינימלי. בחיים כמו בספרים, היא איפשרה שיכחה ונחמה מסויימת. יש לקזאנים ולקוטזים של אילת מבט כבוי בעיניים, הם מזמינים רק כוס קפה וישיבתם מצומצמת, כאילו אינם ראויים למושב. המלצרים לא אוהבים אותם. אחת לשעה עושים להם תיזכורת להזמין עוד משהו. זה לא גורם להם לקום וללכת, אלא רק להצטמק עוד יותר ולהתכנס בשק המחשבות הפרטי שלהם. הם יודעים, מה שהמלצרית הקטנה לא יודעת, שהם לפחות יושבים בחברה בינלאומית טובה.
|
