גבר טוב, רוצה להיות כלב נאמן הולך על שתיים.
תאריך הכתבה:
02/08/2001
אני יושבת בקפה מוקה. לא יודעת למה בחרתי בו. זהו בית קפה שכונתי, העוגות משובחות, אבל הוא הכי לא אופנתי וממוקם באיזה שורת חנויות קטנות. בעצם, אני כן יודעת למה בחרתי בו. שקט כאן והוא המקום הכי קרוב לבית בו גרתי פעם. די עצוב לי, אבל הקפה טעים ובעל הקפה מצרף אליו איזו עוגית אגוזים קטנה.
שלא תגלי לשאר הלקוחות שלי, הוא אומר ואני מחייכת.
בשולחן סמוך יושב גבר שמעיין בעיתון. חובש ומסיר את משקפי הקריאה שלו. הוא לא צעיר, אבל יש לו פנים טובות.
הוא מסתכל עלי. אני מחייכת אליו. לא יודעת למה. אני יודעת שאני נראית טוב.
את חדשה בסביבה? הוא שואל אותי.
גרתי כאן פעם, כך שאני לא חדשה בסביבה.
הוא מסיר את משקפיו. פנים טובות, ישירות, ג'ינס רפוי, סנדלים.
אנחנו מדברים.
הוא גר במושב סמוך. בא לכאן בגלל הקפה והעוגות. איש טוב עם פנים טובות.
את נשואה, הוא שואל.
רק שאלה כזאת היה צריך לשאול אותי. יש לי דמעות בעינים. מזל שיש לי משקפי שמש כהים. כבר שלושה חודשים מאז עזבתי את הבית ועדיין אני בוכה. טיפשה שכמותי.
שמע, אני אומרת בכאילו הומור: בתקופה האחרונה אירעו לי שתי טרגדיות, נפרדתי מבעלי ועזבתי את הבית. הלכתי עם הכלב. איך שהגעתי לתל אביב, גם הכלב שלא הכיר את הסביבה, הלך לי לאיבוד.
עכשיו אני כבר באמת זולגת.
הוא מתעניין בפרטים. מה קרה עם בן בהזוג ואיזה כלב הלך לי לאיבוד. אני מקמצת בפרטים אודות בן זוגי האחרון. לא נעים לי לדבר עליו. עניין פרטי. כואב, מכוער, סיום רע לסיפור אהבה. לעומת זאת אני מרבה בפרטים אודות הכלב, זאב נהדר , כלב רועים גרמני, חכם, טוב לב, יפה מאד, בן שש. תמיד איתי, הולך לאן שאני הולכת.
תשמעי, אומר לי המושבניק עם הפנים הטובות.
אני לא יכול להגיד לך אם תמצאי את כלבך אם לא, אבל אני יכול להגיד שאם תירצי, אני אהיה לך בעל נאמן כמו כלב הולך על שתיים.
וואו, אני חושבת. מי אומר לאשה שזה עתה פגש, דברים כאלה.
הוא התכוון להגיד דברים טובים, רק הציור הזה של כלב נאמן. חזק. חזק מאד בפיו של גבר.
אבל המשפט הזה מוצא מאד חן בעיני ואני קובעת להיפגש עימו מחר באותו מקום באותו זמן.
נלך לאכול צהריים במרינה של הרצליה, הוא אומר, ואני שמחה. כבר הרבה זמן לא הייתי במרינה של הרצליה.
יש לאיש עם הפנים הטובות שם עברי יפה מאד, ולמוחרת כשאני ממתינה לו הוא מגיע עם ג'יפ יפה ומוכסף, והוא לבוש בגדים מחושבים, וכל הוויתו המושבניקית נעלמה.
הייתי צריכה לדעת שאין עוד חקלאים. מי שחי במושב אופנתי במרכז הארץ הוא כבר בעולם העסקים. מה זה חשוב , ולמה איכפת לי, אני כועסת על עצמי. זה החינוך המחורבן של האמא שלי שתמיד אומרת: צריך להתיישב עם גבר טוב. צריך להתפשר. אין מושלמים, רק אני מחפשת מושלמים.
אנחנו נוסעים למרינה של הרצליה. יש שם מסעדת דגים ששמה פרידה. דגים די טובים, מחירים גבוהים. אני אוכלת סלט. אין לי תיאבון. הוא אוכל דגים, לחם וחמאה, צ'יפס וסלט וגם מנה אחרונה.
הוא אוהב לאכול. אני אוהבת לדבר. הארוחה עוברת בשלום. אחר כך אנחנו נוסעים למושב שלו.
יפה שם. שדות וגבעות ופרדסים ומטעים טרופיים.
יפה שם ואני אוהבת כל מה שאני רואה.
אילו לא איבדתי את הכלב, אני חושבת, הוא היה נהנה מטיול כזה.
אני מרגישה נעים. האיש עם הפנים הטובות נידלק עלי. לך תדע למה. ככה זה בחיים פתאום יש לבן אדם אחד קליק ואין לשני. ככה זה אצלי. אני יודעת שהוא נידלק עלי, ואני יודעת שאני לא נידלקתי עליו. אבל אני אומרת לעצמי, אל תהיי טיפשה, תני לו צ'אנס. לא כל יום שומעים משפט נהדר כזה כמו שאמר, מפיו של גבר שיש לו מה להציע והוא לא מפסידן תל אביבי מחוסר דיור.
אני די בודדה, ואין לי מה להפסיד, הוא איש נחמד ואני נותנת לזה צ'אנס. זאת אומרת שאני באה אליו הרבה למושב. כמעט כל יום. הוא מבשל מצויין. גבר שיודע לטייל בשדות והם שלו, גבר עגלגל שבנוי היטב, עם פשטות הליכות ובלי הצגות. הוא חתום על שני עיתונים יומיים. יש לו תמיד קערת פירות על דלפק המטבח וגם תמרים יבשים. נחמד. מה עוד את מבקשת, אני שואלת את עצמי.
הוא אומר לי, למה לך להסתובב בתל אביב, יש לי המון מקום, שדות ומרחבים, רק בואי לגור אצלי.
אילו היה לי את הכלב, הייתי באה אתמול, אני צוחקת. אבל אולי הוא עוד יחזור, הכלב, אני מתכוונת, לא הבעל. עם הבעל זה אבוד לעולמים. בטוח.
מה איכפת לך, הוא אומר לי וממציא לי שם חיבה. תיראי כמה טוב יהיה לך אצלי. פעם בחודש חוצלארץ וכל החיים עלי.
כמה נחמד, גברים בוגרים עם פנים טובות יודעים לשכנע ליבה של אשה.
רק אני מטורפת. בכל צומת חיים לקחתי ועדיין לוקחת החלטות שגויות. גורל. גורל של נשים טיפשות שהולכות לפי הלב ולא לפי השכל.
אני אמנם מרגישה בשמיים. אבל לא נירגשת. מספיקה מילה אחת שובת לב, של האיש עם הפנים הטובות. ואני מרגישה נעים. רק כל כך חבל, אני לא מסוגלת להביא את עצמי להידלק עליו, זאת אומרת על הגוף שלו. אין סיכוי שאני ארצה אותו במיטה שלי או שלו, הדברים הללו לא בשליטתי. חבל.
כל יום אני אומרת שאולי מחר אני אבוא לגור, ואני אשקול, ואני אנסה. כל יום אני אורזת לי תיק קטן, שאם אחליט להישאר במושב, תהייה לי מברשת שינים, וכל יום אני רק מגיעה וחצי שעה אחרי זה, אני רוצה לברוח.
למה אין לך סבלנות לשבת, הוא שואל.
אין לי פה מחשב ואני מרגישה כמו בלי יד.
למחרת יש אצלו מחשב.
אני מעבירה עוד שבוע. באה והולכת, יותר הולכת מבאה. ממציאה שהמחשב אצלו לא מסודר כמו אצלי. שטויות, לו הייתי רוצה הייתי מורידה את כל התוכנות חינם מהאינטרנט. אבל הוא לא מבין שום כלום במחשב.
אנחנו יושבים בסלון הבית הכפרי שלו. המזגנים עובדים, הטלויזה דופקת בראש. הוא רובץ על ספה אחת, אני רובצת על השנייה. זו הדרך למושב זקנים, אני חושבת.
בואי לשבת לידי, הוא אומר.
לא בא לי.
אני לא מבין אותך, מה את רוצה.
אני לא מבינה את עצמי. זה הכל מהשמיים. אין סיכוי שאני אוהב אותך פיסית, ובלי סיכוי פיסי, אני לא אבוא לגור אצלך. לא יעזור שום פיתוי.
אני לא יכול בלי קשר פיסי, הוא אומר בישירות שלו.
אני לא יכולה להתאהב בך, אני עונה בישירות שלי.
אולי עם הזמן, אני משקרת.
אבל הוא יודע. יש לו שכל של איכר, והוא קולט. אף על פי כן אינו מרפה. התאהב בי. הוא אומר. שיגעתי לו את החיים.
לא עשיתי שום דבר.
לא נעים לי. הוא הופך לטורח. אני סתם רוצה לרבוץ אצלך. אני אוהבת את הבית שלך, את האדמות שלך, את המטבח שלך, את השקט שלך, אבל אני לא אוהבת את הגוף שלך.
אין מושלמים. הוא אומר. ומנסה שוב: יהיה לך טוב איתי.
לא יהיה לי טוב, אם אין קליק.
אחרי שבועיים אני עדיין באה אבל יום כן ויום לא. אחרי חודש אני עדיין באה, אבל רק פעם בשבוע.
הוא מטלפן לי כמה פעמים ביום. עוד לא ויתר.
חברה שלי שרואה אותו נידלקת עליו. איזה גבר, ואת לא רוצה אותו. איכפת לך שאני אנסה, יש לו פנים טובות.
לא, לא איכפת לי. ממילא את חברה שלי והוא חבר שלי, אני רק רוצה לבוא אליו לפעמים, לשקט הטוב הזה, לפינוקים שלו במטבח, לישיבה בצל עץ הפיקוס הענקי, לדשא שמגרד את הרגליים, לשבילי החול בין הפרדסים למטעי הפאפיה שחטפו בחורף האחרון מכת רוח. אוף.
החברה שלי משתדלת. הוא לא נידלק עליה. שום כלום. איזו חראית אני, בליבי אני שמחה.
כמעט חודשיים אחרי, אני מוצאת את הכלב שלי. יש אלוהים. יש. מישהו מאזור המוסכים בנמל תל אביב הישן מטלפן אלי. חודשיים ימים, כך הוא אומר, הכלב שלי אצלו.
ורק אחרי חודשיים הוא מחליט להחזיר לי את הכלב הטוב והיפה שלי, מטלפן לעיריה, מוסר את מספר הרשיון שעל צואר הכלב , מקבל את מספר הטלפון שלי, מחייג אלי, ותוך עשר דקות אני אצלו במוסך. פותחת את דלת מכוניתי וכלבי הטוב, נינטנדו זה שמו, קופץ והוא כבר בפנים.
אני כל כך שמחה עד שאני לא מסוגלת לכעוס על המוסכניק שהחזיק את כלבי חודשיים ולא עלה בדעתו להשיבו.
אני נוסעת עם הכלב. רוחצת אותו, מאבקת אותו, מאכילה אותו. הוא מתנהג כרגיל, כאילו כלום לא אירע, כאילו לא נעלם מחיי לחודשיים.
מצאתי את כלבי, אני מכריזה בפתח הבית במושב. אני שמחה.
אחר כך אנחנו יושבים בצל העץ הגדול עם הכלב. כמה נחמד וכמה נעים.
עכשיו כשמצאתי את הכלב, אולי אני אשקול לגור במושב.
עכשיו כשמצאתי את הכלב אני בטוחה שאני לא רוצה לגור איתו במושב.
גם הוא לא מת על כלבים. די מוזר, יש לו מטעים ופרדסים ומרחבים והוא לא מת על כלבים.
גם אם הוא היה מת על כלבים, לא הייתי מתה עליו.
הוא מוכן לקבל את הכלב שלי אם אני באה איתו.
אבל הוא לא מת על כלבים, הוא אומר. לכלבים יש ריח והוא לא מסכים שהכלב יגור בבית, רק בחצר.
בינינו, זה לא איכפת לי. גם אם היה משכן את הכלב שלי בחדר השינה שלו, זה לא היה עוזר.
חודשיים אחרי, אנחנו מתראים פחות. הטלפונים שלו עדיין משמחים אותי, אבל אנחנו ידידים. ידידים זו הגדרה טובה לגברים שלא נידלקתי עליהם. לפעמים זו הגדרה טובה גם לגברים שלא נידלקו עלי.
הכלב נינטנדו.
|
אף על פי שאני לא אוהבת ידידויות מתסכלות. יותר טוב לסגור עניין מלהישאר ידידים ולדעת מה הוא עושה ולאן הולך, ולהתעצבן למה אחרות כן מוצאות חן בעיניו. לא לעניין הןכל המחשבות הצדדיות הללו שלי. ידידויות, בעיני, זה שם נירדף לאהבות כושלות שנישארות על אש קטנה.
לא עוזר שום כלום, אני לא נידלקת על המושבניק. להיפך, אני מפתחת אלרגיה אליו, שלא יתקרב ולא יגע, ולא ילטף את זרועי כאילו במקרה, ולא יעניק נשיקה חברית שמשתהים בה. אוף, אני ממש לא סובלת את חיזוריו הפיסיים. מה קורה לי?
אין לי מזל, אמא שלי אומרת, אין לי שכל. היא צודקת.
סוף הסיפור או כמעט סוף הסיפור: לפעמים אני עוד עוצרת אצלו במושב, בלי הכלב. לפעמים אני פוגשת אותו בתל אביב לכוס קפה או לסרט. רק למיטה, למקום הכי חשוב, אנחנו לא הולכים, ואני לא יודעת אם הוא היה יכול להיות לי בעל נאמן הולך על שתיים. כי אני לא יכולה אפילו לנסות.
יש לי כלב ואין לי בעל. בינינו, מי צריך בעל. אם אין הידלקות יותר טוב להיות לבד.
|
|
