לאה רבין, נקודת מיפנה בין שולה שמיר לשרה נתניהו.
תאריך הכתבה:
17/10/2001
הרקע הסוציו אקונומי: בראשית שנות התשעים , ליתר דיוק 92, בירכה עירית תל אביב את תושביה לרגל החג , כמדומני, ראש השנה, בשלטי חוצות עליהם צילום של שיפוד בשר עם ניתחי בצל ועגבניות. זו לא הייתה טעות: שנות התשעים תפסו אותנו בעיצומה של אופנת השיפודים. בכל שכונה שמכבדת את עצמה, אולי לא היה קניון, אבל שיפודיה כן הייתה. בשבתות השתרכו תורים עצומים לפני שיפודיות הממוקמות על כבישים ראשיים. תל אביב ניתפסה בעיני מי שהכין את קמפיין הפירסום לאותו חג בשנת 1992, כעיר השיפודים, זה סמל השפע.
תל אביב נתפסה בקמפיין הפירסומת כבירת ארץ השיפודים. המפרסם לא התכוון לשלט הומוריסטי. זה היה תוכן אמיתי, רציני, תפיסת חיים של ראשית שנות התשעים. מי שבירך את התושבים שלו בצילום של שיפוד התכוון לברך על האוכל. שהמנגל לא יחסר. לא שהמסעדות האיטלקיות לא יחסרו, לא שהסושי שהפך אחר כך לכיבוד המסמל הצלחה כלכלית - לא יחסר. אלא שהשיפוד יהיה בשפע.
אפיונים נוספים: באותה שנה הצטופפו בכל חג ושבת אלפי ישראלים על הכיכרות הציבוריים ואיי תנועה צרים במבואות תל אביב ועד יפו כשהם ישובים ועושים מנגל.
שנות התשעים תפסו אותנו בפשטותינו הטבעית, כמו שהיינו. עדיין לא הייטק, אבל ההתפתחות המואצת כבר עמדה בשער. רק עמדה בשער. דברים שמובנים היום מאליהם, היוו עתידנות בראשית שנות התשעים וזה בקושי לפני עשור. הדוגמא הבאה ממחישה כמה השתנו חיינו בעשור האחרון:
בהרצליה פיתוח, שכונת שפע התלוננו כמה מהתושבים כי הם לא מחוברים לכלום. לא לשירות מידע טלפוני שהיה אז בחיוג ספרות 056, לא לטלויזיה בכבלים, לא למרכזיה דיגיטלית, לא לשיחה ממתינה ואפילו אין להם חיבור לרשת הביוב בעירונית שלא לדבר על כבישים סלולים.
אלי לנדאו היה אז ראש העיר. הוא טען שאין תקציבים ושיארך עוד שלוש ארבע שנים. כך באמת קרה, פחות או יותר.
במקביל ובשכונה מסוג אחר לחלוטין, התלונן סלאח טריף בשם הכפרים הדרוזים, שהם חיים בלי טלפונים ובלי ביוב. כי הם חיים בשבילים צרים והצחנה זורמת ברחובות. הוא דיבר אז בשם טענה של אפליה. גייס לעזרתו את העובדה שהדרוזים משרתים ונהרגים בצבא, ואף על פי כן אין להם כבישים וביוב.
ישראל של שנות התשעים בשני המיגזרים היהודי והדרוזי, עדיין לא הייתה מוקצנת לרמות אליהן הגענו אחרי עשור.
בשנות התשעים המוקדמות,כשאמרו "אפליה" לחשו אותה, וגייסו את העובדה של שירות בצבא. היום יכולים להגיד את המילה "אפליה" והיא פגיעה בערכי האנושת גם מבלי שידביקו לה זכות של שירות בצבא או לא. הכניסה למאה העשרים ואחת הביאה עימה התייחסות הומניטרית גלובלית, לפחות בתיאוריה.
בכפרים הערביים המצב היה גרוע עוד יותר, אם היתה שם תסיסה של אי שביעות רצון, היא הייתה שקטה. לא מורגשת.
בעשור בו התחלף השלטון מימי יצחק שמיר דרך יצחק רבין ועד ביבי נתניהו, עברה ישראל מהפך תרבותי, חברתי וערכי. מבלי לשפוט אם היה זה מהפך לטובה או לרעה, איפיוני של המהפך ממעבר לשקט מתון לתסיסה שהכניסה אותנו לעולם גלובלי תוסס היא תהליך הסטורי. אני נוגעת רק באיפיוניו החברתיים. במעבר החברתי של ימי שולמית שמיר ועד ימי שרה נתניהו, רק עשר שנים ביניהן ומאה שנות אור של תרבות, אירועים ואורחות חיים. לאה רבין, זו שביניהן, היא חוד החנית של השינוי. היא המהפך. באורחות חייה בחשיבתה, היא העבירה את אופיו של השלטון הישראלי מבית קטן בערבה לבית גדול ומהודר בלב העיר.
העובדות הבאות מדברות בעד עצמן:
אלה היו סוף ימי השילטון של יצחק ושולה שמיר. עידן שמיר, היה עידן נוקשה, לא פתוח לשינויים, נעדר צבעוניות , נעדר חן, רב פשטות, פרובינציאלי ושקט מה. סוג של שקט שלפני הסערה. שקט של איכרים שהולכים לישון מוקדם ואין לכן עם מי לדבר, אף על פי שהשועל כבר ארב בלול התרנגולות.
בימי שמיר, פרט לצרות הבטחוניות הקבועות של חיינו, שמעולם ובאף שלטון, לא נעלמו, היה לסויאסיטי קצת משעמם.
שמיר הישרה סביבו את הנחת העבודה הבסיסית שלו שהיתה: היעדר עשייה והיעדר שינויים הם העשייה הכי טובה. כיום קוראים לזאת שימור המצב הקיים, או דחיית הצרות. זו הנחת החיים של אנשים בוגרים ושונאי שינויים. זו הייתה הנחת חייו של שמיר. דברים שאינך מחוייב לעשות היום, דחה למחר. מי יודע אם כל העשיות הגדולות מביאות טובה.
זו הייתה הסיבה שהאינתיפדה תפסה אותו בהפתעה. כשהיא פרצה, איש לא חזה נכונה. תארו לעצמכם שבהתחלה תיארו את האינתיפדה ואנחנו האמנו, כקבוצה של חוליגנים ששרפה סניף בנק ישראלי שנוא ברחוב הראשי של ירושלים המזרחית. לשנוא בנק נושה ניתפס בראשית שנות התשעים כהגיוני. אבל אינתיפאדה? מה פתאום. לישראלים מכרו התפרעות מקומית סביב משהו קטן ומרגיז. בסך הכל סניף בנק שהציבור היה חייב לו כסף.
מי קלט אז שמה שמתרחש סביבינו ישנה את חיינו, את כל העולם?
יצחק שמיר היה אז איש בוגר והגון עם ראש נבון. היה לו אופי רגוע. היתה לו גם יכולת להציג הר כמו גבעונת קטנה. בנעוריו הוא היה טרוריסט, מהפכן. מי שלא יורים עליו או יורה בעצמו, יש לו נטיות להרגיע. על שמיר לא שמרו יותר מדי, לא איימו על חייו, ולא חשבו על יריות. הוא בעצם ראש ממשלתינו האחרון בעידן השפיות. הוא סמל למאה העשרים שניגמרה בשפיות ונקודת מיפנה של כניסת המאה העשרים ואחת.
שולמית שמיר, הגברת הראשונה של ישראל, הייתה מסוגלת בעת ישיבה לסעודה חגיגית ממלכתית או פרטית, לשבת בשולחן המרכזי באירוע רישמי או באירוע צדקה עם אורחות מחו"ל או עם הנשים הכי עשירות של המדינה, ולהתנהג בפשטות נעדרת גינוני שולחן.
ראיתי אותה למשל: היא הייתה מסוגלת לתפוס את כד המיים בידה, למזוג מיים לכוסות של כולם, לקחת כף, ולעצור את הקרח שלא יפול לכוס. היא ביצעה זאת בסיוע כף המרק שלקחה מן השולחן הערוך. היא הייתה ילידת בולגריה, טיפוס של מאמאלה, דודתית, קצת עגולה עם שמלות פרחוניות.
תתקדמו בקושי עשר שנים קדימה ואין כל דמיון או אפילו אפשרות השוואה בינה לבין שרה נתניהו האשה שהעלתה את רמת הכבוד והכיבודים למישרת רעיית ראש הממשלה, למשהו בינלאומי.
את המהפך עשתה לאה רבין.
את ההקצנה עשתה שרה נתניהו. היא לא זכתה מעולם לאהדת הישראלים. היא רצתה להיות אהובה כמו הנסיכה דיאנה ויצא לה להיות אהובה כמו אימלדה מרכוס. שליטת הפיליפינים שהתפרסמה באוסף נעליה הענקי.
לשמיר ולנתניהו היה צריך להיות קווים משותפים. קווים של מורשת ז'בוטינסקי. אלה נשארו על הנייר ובמצעי המפלגות שהפכו להבל פה.
שמיר הייתה באמת אשה קטנה ועגולה עם נשמה של דודה טובה. נתניהו הייתה מוצר לא אהוד של מחפשת כבוד ונוחות, מעין מוטציה של מנהיגת הפיליפינים. שמיר ונתניהו, שתיהן באו מאותה המפלגה, מאותו הזרם האידיאולוגי, אבל בפחות מעשור שנים הם צמחו לשני עולמות כה רחוקים וכה שונים, עד שקשה להאמין שהמדובר באותה ישראל. ובאמת, הייתה זו ישראל אחרת.
לאה רבין, הסוציאליסטית ומלכת מפלגת העבודה, אם השושלת הרביניסטית, (ראה דליה רבין פילוסוף, יובל רבין והדור השלישי, נועה בן ארצי הנכדה) יכלה לעשות לשתיהן, לשמיר ולנתניהו, בית ספר.
ב 92 היא הייתה המלכה של כל אירוע. היא הסתובבה עם שימלת מיני, עם ענק זהב ושרשרת חגורה מוזהבת וגם עם תיק עור יפה ומבריק . היא נראתה מצויין, רזה, גם מחוייטת. אף על פי שהיא הקרינה התנשאות, עדיין גם היא וגם ראש הממשלה יצחק רבין, היו חלק חי וצומח מן העם. יכולת לגעת בהם. לצחוק איתם, ללחוץ ידם במקרה בפואייה של תיאטרון, בכניסה לגלריה, במסיבת יומהולדת של מישהו לא פוליטי, בקומזיץ ליל העצמאות של יוצאי הפלמח, יכולת לדבר איתם, לגשת להתלונן, לברך. רק בעידן נתניהו, חלקית בעקבות רצח רבין, ויותר בשל שינוי מניירות אישיות של הזוג נתניהו, נוצרו נורמות חדשות לפיהן ראש הממשלה ורעייתו הולכים לראות סרט עם שישים אנשי אבטחה. במציאות של אז, גם אחרי רצח רבין, לא היה צורך בשישים אנשי אבטחה. הזוג נתניהו הכניס נורמות בזבזניות וראוותניות שבשל תקופת השפע הכלכלית שעברה על המדינה, התקבלו בהבנה ובסלחנות מה. כשטוב היה לעם, לא היה איכפת מדי אם מנהיגיו מיטיבים עם עצמם.
הרבינים למשל הגיעו לפתיחות של תיאטרון, של תערוכות, של אירועי כלכלה וחברה. לאה הייתה מציגה בפני יצחק את זה וזה, ןמזכירה לו מאיפה. שניהם היו מעשנים. הם היו יוצאים בהפסקה של התיאטרון לעשן בפואייה וכל הקהל היה יוצא עימם. אם חילקו יין מחורבן חינם, בכוסות פלסטיק, רבין לקח כוסית. אנשים דיברו עימם נון סטופ, הם היו קשובים. עוזרים זוטרים, נושאי כלים וכד" לא היו בסביבתם. גם שומרי ראש לא ניראו ברקע. הרבינים כיכבו בחיים האמיתיים של עצמם.
בקמארי הציגו את ריצ"ארד השלישי לשקספיר. הרבינית שעמדה בראש האגודה לילדים אוטיסטיים קיבלה את ההצגה חינם ומכרה את כל הכרטיסים לטובת האגודה תמורת 100 שקלים לכרטיס. זה היה בזול, היום, פחות מעשר שנים אחרי, יכולים לבקש בקלות על כרטיס כזה אלף שקלים. אבל אז, עשירי המדינה היו קצת פחות עשירים. גם נורמות של שילוב צדקה ופוליטיקה, או צדקה וחברה רק החלו להתגבש.
בבכורת הצדקה של ריצ"ארד השלישי למשל, האולם היה מלא עד שהסוסיאטי ישבה גם על כיסאות מאולתרים שחסמו את המעברים. ראש הממשלה היה שם. הם הגיעו בזמן, לא איחרו. ראש הממשלה נישאר לשבת על מקומו מההתחלה עד סוף הערב. כשהרבינית עלתה לבמה לדבר. הוא ישב בשקט. דווקא רבין, איש הצבא לשעבר, נתן לגיטימציה של תמיכת הגבר בפעילויות הצדקה של אשתו. לאה רבין היתה מלכת אגודות הצדקה, אשפית ביחצונם ובפירסומם. היא באמת הייתה אשת שיווק מעולה.
כששרה נתניהו הגיעה לשלטון, הרי כבר בראשית דרכה כרעיית ראש הממשלה, היא חיסלה את האגודות הללו. אולי לא עשתה זאת בכוונה, אבל כך קרה משום ששרה מצאה עניין בהליכה לאירועים שהם דווקא מאה אחוז ביבי. נתניהו העדיפה ללכת עימו לכל אירועיו הפוליטיים. היא לא דבקה בפעילות משלה. היא הקרינה לישראלים דמות של אשה חרדנית וקנאית, האוחזת ביד בעלה מחוסר בטחון, לא מתוך אהבה. גם אם עשתה זאת מתוך אהבה, העם לא קנה זאת.
נחזור לריצ'ארד השלישי:
לאה רבין עלתה על הבמה לפני תחילת ההצגה. היא הייתה רעיית ראש הממשלה הראשונה שנולדה בישראל והראשונה שדיברה עברית במבטא צברי. היא אמרה שמעולם לא היה לה קל כל כך למלא את התיאטרון בתורמים. היא דיברה בקלילות הצורמנית שלה על צרכיהם של הילדים האוטיסטים. היא לא התבכיינה אלא הייתה פרקטית ועניינית. זו הייתה התחלת הדרך לפריחת הסוסיאטי. היא יצרה כר דשן לצמיחה של סוסיאטי ישראלית מזן חדש. הרבינים הפכו לזוג הכי "אין" במדינה. לאן שהם לא הגיעו, למוזיאון, להצגה, ליריד או לפתיחת מפעל לגלידה, הסוסיאטי הלכה איתם.
לבכורה של ריצ"ארד השלישי הגיעו בני משפחת רקאנטי מבעלי בנק דיסקונט , דב תדמור ושרה, מהמנהלים השכירים הראשונים שהשתכרו בארץ מליונים לשנה, אהרון מאיר לשעבר בנק המזרחי, שולה וגיורא אקרשטיין מהמירצפות, גילה ועמי לפידות מיבוא תרופות, בייגה שוחט, שלא להאמין, היה גם אז שר האוצר, ואורה נמיר שהייתה אז השרה לאיכות הסביבה.
בהפסקה כל האנשים החשובים הללו התגודדו סביב לאה רבין. אם היא זיהתה מי מהם, היא קראה לו בשמו הפרטי כמו שעשתה לליאון, רקאנטי , כמובן, וסימנה לו להתקרב. אם היא לא זיהתה, הבן אדם היה חשוב כמת.
היא דיברה בחופשיות בפואייה. מה שלומך? שאלה את השגריר הנורווגי, וכבר הרבה זמן לא ראיתי את השגריר הפנמי?, ואיפה נגואה? הכוונה לנגואה בסיוני, אשת השגריר המצרי.
לאה רבין שיחקה עם הסוסיאטי כמו ששיחקה עם הדיפלומטים. בסחבקיות לא אמצעית. היא ייצרה אוירה של מורה בבית ספר שיודעת איך לסדר את התלמידים בשורה ואיך לוודא שיתנהגו יפה. הסוסיאטי אהבה את סביבתה וגמלה ללאה בהתאם. גם אחרי הירצחו של רבין. רבים מהם המשיכו לשמור עימה על קשר. המליונר יוסי מימן הרים לכבודה אירוע צדקה וסימן את הדרך למליונרים אחרים. הוא ערך מכירה של פסלים בחצר הבית הפרואני שלו בהרצליה פיתוח. את התמורה העביר לה.
לאה רבין, אם חפצה להרים מפעל צדקה, יכלה לעשות זאת בקלות גם בחיי בעלה, גם אחרי מותו.
תמיד בהצלחה.
|
|
