איך קשורה שכבת הכסף לתענוגות המלחמה ולבינלאומיות
תאריך הכתבה:
19/07/2001
מלחמת המפרץ הייתה מלחמה ארוכה, פתוחה ובינלאומית. היא הפכה למלחמה דה לקס. הגברים היו בבית. כל זמן שהטילים לא נפלו בסלון שלך, והם לא נפלו אצל רוב העם, אפשר היה גם לדבר על סקס.
בקורותיה של מדינה ישראלית שעד כה נילחמה על קיומה ועל ערכיה במלחמות קשות מנשוא ניתפסה מלחמת המפרץ כהפנינג. אנשים לא התביישו בכך שאינם סובלים. מסעדנית תל אביבית בשם נחמה מוסיוף, מהרוטשילדים הבוכרים של ישראל חגגה את המלחמה עם החבר הצעיר בסוויטה אטומה ביפו מול הים. עם הרבה אוכל צרפתי, יין טוב, סרטי וידאו וג"קוזי מול הים. בין הטילים להסברים וההודעות של נחמן שי, היא דיווחה על הרבה סקס. ישראלים אחרים דיווחו על פתיחות למשפחה, על זוגיות נהנתנית בעוצמות חדשות. אנשים התמסטלו, התפנקו, דיברו המון. הגראס היה שכיח, מאיכות טובה. חברים הגיעו לבקר חברים. אנשים ישבו ערים שעות אל תוך הלילה דיברו, פחדו והסתלבטו. הרדיו והטלויזיה, גם העיתונות סיפקו ראי חי למצבינו. התיקשורת חעולמית , פרי ההתחברות לכבלים, לימדה שאם אתה לא ניפגע, אתה תופס שהחיים הטובים והכסף הן לא מילים גסות. להיפך, טוב שיש כסף והרבה, במיוחד אם חרב חדה מונחת על צוארך, או מאיימת להיות מונחת. חרדת הקיום מימי מלחמת המפרץ לבשה פנים נהנתניות. כל ההנאות המזומנות של העולם הפכו באותה תקופה של כחצי שנה, למבוקשות ולגיטימיות. מלחמת המפרץ הביאה עימה רעידת אדמה חברתית. אם עד המלחמה היה סיקור מסעדות למשל עניין מקצועי, באה המלחמה והפכה אותה לנהנתנות.
קצת אחרי המלחמה, הפכתי לכתבת החיים הטובים וזה, למרבה האירוניה, נחשב לדבר הכי מבוקש במדינה. שנים אחרי, כשנידחקתי מתפקידי זה, התקוטטו רבים מבכירי העיתונאים על כל פירור שטח כיסוי שהותרתי אחרי בירושה.
כשמלאו שבועיים למלחמה, ליתר דיוק, אחרי חמישה עשרימי מלחמה ו עשרים ושבעה טילים, נמשכה נדידת האוכלוסין הגדולה ביותר שידעה ישראל מעודה. כעשרים וחמש אלף מפליטי תל אביב, אוכלוסיה שהפרוטה מצוייה בכיסה אולם שאינה יודעת לעמוד במצבי לחץ הגיעה לעיר אילת. הצפוניים ששמותיהם פורסמו במקומוני העיר אילת, שהיא עיר משופעת במקומונים, כמו שפורסמו בעיתונים בעלי תפוצה ארצית הגיעו לאילת באופן ארעי. אבל טיבעה של ארעיות שהיא יוצרת דפוסים חדשים . אלה היו דפוסים של שיכבה חברתית שהתנהלה בהתאם ליכולתה הכלכלית. עשירי מלחמת המפרץ , אותם צפוניים בעלי יכולת, תפסו את בתי המלון במחירים של 200 דולר ללילה, וגדשו את המסעדות האופנתיות של העיר. עד שנידרשת להזמין בהן מקום מראש. משה שניצר מליונר ונשיא בורסת היהלומים, התיישב עם כעשרים מכרישי עולם היהלומנים בוקר בוקר לבוש בטרנינג אופנתי, ליד הבריכה של מלון נפטון, אז מלון חמישה כוכבים אופנתי בעיר.
המליונרים שבקרב המליונרים הישראלים של התיירות הכפוייה החלו רוכשים דירות בעיר, כ 90 אלף דולר לדירה חדשה, וריהטו אותן במהירות. המלחמה לא ארכה דיה, כדי שתשנה באמת דפוסי צריכה, אבל הטלויזיה הישראלית ירדה לאילת לצלם תכנית על פליטי הדה לקס. אנשים הצטלמו ודיברו על מה חסר להם לעומת סביבתם הטבעית ועל הצורך להביא גם אותה לאילת. הם דיברו על הטסתם של הדיאטטיקנית שלהם, הרופא המדקר שלהם, הקוסמטיקאית או הפיליפינית שלהם לעיר הדרומית. משפחה אחת של יבואן מסביון הגיעה לעיר במטוסה הפרטי. ביחד עם שני כלבים ופיליפינית. ישראל ראתה לראשונה אנשים עם ממון שלא מתביישים, שמציגים את נוחות חייהם לעיני כולם. אנשים שמדברים על השמירה על שלמות גופם וחייהם כמו שמדברים על השמירה על שלוותם הנפשית. כאילו הם מפעל כלכלי אנושי. אמנם שקט או עליצות של נופשים לא היו בקירבם, אבל היתה תחושה של נינוחות פיסית. החלום הישראלי של עשיית ממון קיבל בימי מלחמת המפרץ גושפנקא רישמית. למי שהיה די ממון הציל את עצמו , ירד לאילת, נסע לחו"ל ועוד הצטלם בטלויזיה או הופיע במדורי החברה. כסף שהיה תמיד משאת נפש כמוסה הפך לערך ולמודל לחיקוי.
איש הרוח והמוכיח התורן בשער, האמן יגאל תומרקין הפציץ את התיקשורת ברשימות שכתב מברלין. כמו בעלי אפשרויות אחרות הוא דיווח, וכניראה זה היה נכון, כי רק נסע לברלין לרגל עבודה דחופה וכך הלאה. בעלייתו למטוס בלי המסכה, הוא ניזכר למשל במשהו מעברו שזכור לו מתקופת השואה. לא חשוב כיצד תירץ תומרקין את נסיעתו. הסברי היציאות לחו"ל שימשו עלה תאנה לבורחים. מתן לגיטימציה אידיאולוגית למה שעשו אלה שהיה להם כסף.
צ'יץ, שלמה להט, ראש העיר תל אביב, עורר עליו תרעומת כאשר כינה את תושבי תל אביב שעזבו לערים אחרות "עריקים" . אחר כך התברר ששני בניו של ראש העיר, על נשותיהם וטפם, לא היו בתל אביב כשנחתו הטילים הראשונים. המצב הנוח הזה להורים אכולי חרדות.
הביא את ראש העיר ורעייתו זיוה להתנצל מאוחר יותר על האמירה הבוטה ההיא. כשהראשונים להימלט מן הספינה המסוכנת היו העשירים, גם ראשי עיר התנצלו.
אף על פי שזה לא היה חוק ברזל, דווקא בתיהם של העניים והדפוקים היו הראשונים שניפגעו מהטילים. אף על פי שטיל סאדאמי לא היה יכול להבחין בין סביון לשכונת התקווה. דומה שהטילים בשכונת התקווה חפרו בורות עמוקים יותר ופגעו במספר גדול יותר של עניים משפגעו בעשירים. בסביון הניצולים הצליחו לצאת בחיים עם כלבם הנאמן. כלב גדול יפה ובריא. בשכונת התקווה הניצולים יצאו עם הניילונים ביד. אלה אותם נילונים שבהם כיסו מיידית את הגגות שקרסו מהטילים. לדיירי התקווה לא היה מקום אחר ללכת אליו. לא מלון חמישה כוכבים ולא בית נופש בלונדון.
זובין מהטה שהגיע ארצה לעודד את הרוחות. תפס עד מהרה שרוב תומכיו הרגילים, אלו התורמים לתיזמורת שהיו גם קהל חבריו, והיו גם הקהל של מנויי סידרת הקונצרטים הראשונה בכל עונה, אינם כלל בארץ. כמעט כל מי שמעמדו הכלכלי היה מבוסס, נעדר. השכבה שנתנה את הטון המוסרי, כלכלי חברתי של המדינה הייתה הראשונה להיעדר. אנשים לא אהבו את המתרחש, אבל גם לא גינו או שפטו. אצולת הממון בחרה להסתלק מהארץ הרותחת.
בתל אביב נישארו מסעדני הצמרת. חלקם עם עסקים מושקעים וחדשים, אחרים עם חובות לספקים. הטבחים התאילנדים במטבחים הסיניים ברחו חזרה לארצם. העובדים הערביים חזרו לשטחים והליצנים אמרו שהם נסעו כדי לרקוד על הגגות כשסאדם שלח טילים לתל אביב. המלצריות היפות בשחור לא באו לעבודה כי אמא שלהם לא הרשתה. רפי שאולי, אורי שטרק, עמוס ברזילי ואירית שנקר מקרן נישארו מודאגים, אבל לא מיואשים. רק תיגמר המלחמה ותוך שבועיים אצולת הממון תשוב למסעדות. כך האמינו.
הם לא טעו, כשהמלחמה הסתיימה חזרו החיים למסלולם בעוצמות שישראל לא ידעה כמותם. התענוגות הפכו בינלאומיים. הכסף הפך למכשיר כוחני וחברתי. המעמדות התייצבו, הפירסום של העשירים גדל ועולם הנהנתנות הישראלי הגיע לגבהים שלא ידע כמותו.
|
|
