כל מה שקרה וקורה ויקרה למנחם שיזף: טור אישי חדש מאת מנחם שיזף, עיתונאי מוכשר, עורך, לוביסט בכנסת, לשעבר בעל טור ב"העיר" וכיום... אין צורך להציג. מנחם יודע לדבר עבור עצמו. כתבה ראשונה בסידרה שבועית.
תאריך הכתבה:
12/06/2004
מנחם שיזף, טור אישי:
אז לאה אמרה לי לכתוב טור אישי. לכתוב סידרה, לכתוב הכל בלי להתבייש.
אני יושב בכסא גלגלים, קטוע רגליים, ממורמר וחולה אבל אני טיפוס ספקן, לא ממש מאמין שמישהו ממש מתעניין מה קורה בחייו של הומו מזדקן קטוע רגליים וחולני. אבל אני בין כה וכה לא ממש עסוק, ומאוד מתגעגע לכתיבה. אז אני יושב מול המחשב וכותב את הטור הראשון בסידרה. בשבועות הבאים תוכלו להתוודע לעולמי הצר.
הסיפור שלי אמנם התחיל לפני ארבעים ותשע שנים בדיוק (השבוע} אך המהפך חל ממש לפני עשרים ושמונה. הייתי בקורס חובשים במילואים הראשונים שלי כאשר האחות הצבאית מנתה את סימני הסכרת בגופי. אמרתי "בינגו, יש לי", ואכן היתה לי.
כטיפוס סקרן שלא לומר חטטן, קראתי כל מילה כתובה על הסכרת ועל סיבוכיה, התוודעתי לשלל הפרסים הצפויים לי בעתיד אם לא אשמור על דיאטה מאוזנת אבל אני ידעתי: לי זה לא יקרה.
לשווא הזהירו אותי דורשי טובתי שיקטעו לי את הרגליים, שאאבד את הכליות, אזכה להתקף לב ,לאירוע מוחי, אבל אני ידעתי: הכל סיפורי סבתא. לי זה לא יקרה.
כאשר אימו של חבר, אנדוקרינולוגית במיקצועה, שלפה תמונות של אנשים קטועי גפיים ועיוורים אני צחקתי: לי זה לא יקרה והמשכתי לזלול, סוכרים, גם מאכלים שקודם לא אהבתי כמו פרילי ומוס, ניראו לי טעימים ונחשקים. כך אני זללתי ללא הפסקה וללא חשבון.
לפני כעשור החלו הצרות: פצעים ברגליי שסירבו להתאחות ודרשו טיפול ממושך מצידם של שני רופאי המופלאים: ד"ר קרף וד"ר לוגר. אך לכל הניסים מגיע סוף. התקף לב וארוע מוחי השאירו אותי מתקשה ללכת, אני שהספורט החביב עלי היה ציד בחורים על הטיילת בתל אביב, תוך שיטוט אין סופי, התקשיתי ללכת יותר ממאתיים מטר. סוף לצייד וכמעט סוף לחיי ההומואים.
במקום לשוטט בטיילת עברתי לשוטט באינטרנט, בחוסר כישרון .
לפני כשנה וחצי ישבתי קרוב מידי לתנור וחטפתי כוויה ברגל, אותה כמובן שלא הרגשתי. הרגל הלכה והשחירה שלא לומר הרקיבה וגורלה נחתך, תרתי משמע.
הרגל השניה מיהרה להיצטרף אליה וניזרקה לפח.
הכליות מיהרו להיצטרף לחגיגה והפסיקו לעבוד. התחלתי לעבור טיפולי דיאליזה מייגעים ומפרכים. בחילות והקאות גרמו לי לאבד 47 קילוגרם ממשקלי שעמד אז על 117 קילו, כך לפני ארבעה חודשים שוחררתי מבית החולים קטוע רגליים ונזיר מבחירה. גם מחוסר חשק.
עכשיו לאחר ארבעה חודשי אישפוז לא קלים, אני כמעט רזה, מתחבר לדיאליזה כמה פעמים בשבוע, צמוד לכיסא גלגלים, צמוד למטפל אישי, וסוף סוף יש לי ההזדמנות לדעת מי באמת ידידי ומי סתם העמיד פנים.
מצד אחד אני בדיכאון איום. מצד שני יש לי יומהולדת ואני עדיין חי וכותב.
להתראות בשבוע הבא.
מנחם שיזף. בהקלקת הגדלה: על הטיילת ביפו.
|
|
