חרם צרכנים היה מלמד את מוכרי תענוגות השלג לכבד את לקוחותיהם. איך הוצאנו אלפי שקלים ורק סבלנו: סיוט החרמון: סיוט הצימרים, סיוט הסקי. אין למי להתלונן.
תאריך הכתבה:
18/01/2004
מאת לאה אתגר:
בחמישי אחר הצהריים נסענו לכיוון החרמון. עם הילדים והנכדים, חמישה בוגרים, ארבעה זאוטוטים. תיכננו לישון קרוב לאתר הגלישה ונכנסנו לאחד מהישובים העבריים הסמוכים. בחצר היו לפחות עשרה צימרים ממוספרים. (שם המשפחה והישוב שמורים במערכת) החצר ניראתה כמו מלון קטן ועסק לכל דבר. בעל הצימרים שקיבל את פנינו נקב במחיר. כשבאנו לשלם אמרה אשתו, בעלת הבית ש: "בעלי, מסכן, עבר אירוע מוחי, מקבל פני האורחים כתרפיה, ואינו יודע לנקוב במחיר הנכון שהוא בכחמישים שקלים יותר לחדר". אף על פי שחשבנו שאם בעל הצימרים ניזקק לסיוע שלנו בתרפיה הרי מגיעה לנו הנחה או לפחות לשלם את המחיר הזול כפי שנקב לראשונה. אבל לא כך היה: התווכחנו, וכשלא עזר, שילמנו את המחיר הגבוה יותר בו נקבה הגברת. שילמנו במזומן אך קבלה לא קיבלנו.
כל הלילה קפאנו בצימר. השמיכות היו דקות. המיטות צרות וקשות, הכרים פחוסים, המזגן המחמם עבד מעט ונח הרבה. החדר היה מינימלי שבמינימלי. בשקט הלילי הצפוני שמענו רק את המיים יורדים באסלה שכן הניאגרה נזלה בלי הפסקה.
בבוקר קמנו לארוחת בוקר. 30 שקלים למבוגר, 20 שקלים לילד. הארוחה: (ביצה, גבינה, ירקות, משקה חם ולחמניה לכל סועד), די שיגרתית ומינימלית. הארוחה הוגשה במעין צריפון עם רהיטי פלסטיק שמסביבו במקום קירות - בד יוטה ירוקה. במרכז הצריפון הוצב תנור ברזל. בעל הבית המתרפא ישב ליד האח המבוערת על כיסא ופניו צופים לעבר שולחן ארוחת הבוקר שלנו. היינו סועדים יחידים והוא לא מש ולא זז. עיניו תקועות בנו. כניראה גם הצפייה על הארוחה שלנו הייתה חלק מהתרפיה שלו. בעיר- כל מסעדונת צריכה רשיון, וכאן כל צריף יוטה הוא מסעדונת.
ניסינו לחשוב חיובית. מסכנים תושבי הצפון, החלוצים, שממתינים לנו ולכספינו ועוד לתירפיה שלנו. הרי באנו מתל אביב, מהעיר הגדולה, העשירה, אז הם ודאי ממתינים להכנסה מאיתנו כל השנה. אבל היה קשה לחשוב כך, במיוחד כשביציאה מקומפלקס הצימרים חנתה המרצדס החדישה השייכת למשפחתו של בעל הצימרים. מי שמחזיק במרצדס חדישה (ולא עובד אצל נמרודי), חזקה עליו שעסקיו טובים ומצבו שפיר, ואינו זקוק לסיוע או לרחמים מתל אביביים בעלי רכבים יפנים שיגרתיים כשלנו.
בתשע ושלושים כבר היינו באתר החרמון.
את המחירים אני זוכרת בערך, אבל הם לא העיקר: פה התחילו התורים העצומים: תור לעלות לאתר (35 שקלים למבוגר 29 שקלים לילד), תור לחנייה ולאוטובוס המעלה לאתר, היסחבות עם ציוד ותור ל"לוקר", תור לבית ספר לסקי ( 100 שקלים לשיעור אבל עד שהגענו לא היו יותר שיעורים פרטיים), תור לציוד (כ 120 שקלים לאדם, כבר לא היו המספרים שביקשנו) תור לסקי פאס (עוד כ 120 שקלים), תור למעליות, תור למזחלות (25 שקלים למזחלת עם ערבון), תור לבתי השימוש (רק שלושה מתוך כעשרה בתי שימוש היו פתוחים והתור אליהם היה כה ארוך ומסריח), לך תלביש ת'קטנים, תפשוט לקטנים, והריצפה בכל פינה כה רטובה חלקה ומצחינה. תור לקפה, תור לסנדביץ ואפילו תור להיכנס או לצאת מהבניין המרכזי , לעלות או לרדת במדרגות.
לא להאמין לצפיפות. במסחטת הכסף הזאת הייתה לנו הרגשה של בקר במיכלאה. מאות מאות ואלפים אלפים בני אדם בכל פינה. סיוט החרמון. יש בכלל מישהו שמפקח על מספר ראשי בני האדם המוכנסים למקום? על הבטיחות?
בשעה אחת ושלושים בצהריים, נישברנו. הכנסנו את הקטנים לרכבים, אמרנו שלום ולא להתראות.
הוצאנו באותו יום הון. אין מי שישיבו לנו, אין גם אצל מי להתלונן. רק לללמוד לעתיד, ולעשות את החשבון הצרכני האישי.
המסקנה שלי: החרמון לגולשים בשישי שבת הוא סיוט. מומלץ לכן לא להתקרב. אולי אם יעמדו ריקים באתר החרמון ובישובי הצימרים הסמוכים - ידעו לכבד את הלקוח ואת כספו.
|
