לאה אתגר סיירה השבוע יומיים ולילה בהזמנת משרד התיירות באזור ים המלח. ביקרה בישובים, הקשיבה לאנשים. למדה בחטף מה שהתאפשר והיא מביאה מהשטח את המצב שאי אפשר לקרוא עליו בספרים:
תאריך הכתבה:
29/01/2005
מאת לאה אתגר:
בכניסה לקיבוץ קליה ובדרך לקיבוץ אלמוג, שניהם קיבוצים בצפון ים המלח וקרובים למישור יריחו ישנו שלט ענק המציע "וילות למכירה על חצי דונם". המחיר המבוקש הוא 150 אלף דולר.
"עוד לא השתגעתי", אני אומרת לאיריס כוכבי דוברת המועצה המקומית "מגילות" ותושבת מצפה שלם, קבוץ סמוך שהופרט ושהקרדיט החלוצי של הספורט האתגרי ב"מצוקי דרגות", מגיע לו.
היא שמעה שהאזור מפתה מעשנים לשעבר כי קל כאן לנשום יותר מבכל מקום בעולם.
לפני כחודש כשטיפסתי באקוודור ב"קווטופאקסי" רק עד האגם, הרבה פחות משש וחצי אלף מטרים, קלטתי מה זה כשהנשימה רוצה לפרוח.
מסבירים לי שלמעוניינים יש הטבות ומענקים וכשבאים לשלם זה אולי חצי. אומרים ששלוש משפחות כבר בנו שם וילות נהדרות.
עופרה גזית מהמועצה האזורית תמר מדווחת לי שגם בעין זוהר, מחנה הפועלים לשעבר, והישוב הפרטי היחיד והכי דרומי של ים המלח יוציאו עוד מעט למכירה 150 חלקות של חצי דונם. המעוניינים יפנו לראש המועצה האזורית תמר.
אלה החדשות הכי הטובות.
סיור בכירכרה וחמור בקמאל לוט במדבר. שוכחים מהעולם. גם בהקלקת הגדלה. צילומים באדיבות קובי פינקלר.
|
| 
חידוש השמורה בעיינות צוקים. כניסה רק בהדרכה. רשות הטבע והגנים. גם בהקלקת הגדלה.
|
| 
יומיים ולילה בסיור. המשתתפים. גם בהקלקת הגדלה.
|
|
החדשות הכי רעות קשורות לאחים יולי וסמי עופר. כבר רגילים: הם מזהמים את האויר והאדמה במפעלי הזיקוק בחיפה, הם שולטים במסוף הפחם בחדרה והם גם מחסלים את ים המלח כי הם הבעלים הבלעדיים של קרקעות ים המלח כי מפעלי האשלג בבעלותם.
ככה המצב:
המדינה מכרה את ים המלח לאייזנברג. אייזנברג מכר לעופר. הזכיון של עופר לכרות מינרלים מן הים בתהליך ייבושו, הוא עד 2010 , בקצה העכשווי סביר להניח שעד אז ים המלח הצפוני יהיה זעיר, ים המלח הדרומי לא יהיה קיים.
פעם היה כאן ים אחד, אז מאיפה נולדו ים המלח הצפוני וים המלח הדרומי?
זוכרים את הלשון באמצע במפה. היא נעלמה והתייבשה. כיום יש שני שרידים לים המלח של נעורינו. הים ברח נסוג ונעלם, זה במציאות. במקומות שיש עוד מיים ברח הים 28 מטרים. במקומות אחרים שאין כבר מיים, אפשר לנסוע באופניים לירדן. טיול האופניים הזה הוא לא משמח. הוא מלמד שים המלח נהרס עד היסוד ושאוצר טבע לאומי הלך פייפן. למי שלא מרגיש את הכאב על מה שקרה שם, סימן שיש לו בלב כאב גדול יותר. כי ככה זה בארצינו: נירדם לנו הלב באסונות גדולים ואנחנו לא שמים לב איך נחרבת ארצינו באופן אחר. אפילו הירדנים המסכנים מתרגלים לוותר על ים המלח בצד שלהם. אנחנו מבקשים מהם שירשו לנו לטייל בנחל ארנון בצד שלהם, כי החרבנו והרסנו את הטבע בצד שלנו.
המקום היחיד בצד שלנו שבו מנסים לתקן את החורבן זה במעיינות עין פשחה (עיינות צוקים). שסגרוה לציבור לא מודרך. סידרו אגמים גשרונים ודגים והשיבו קני סוף, אבל גם זה לא עוזר כי כל יום ים המלח ממשיך להיעלם.
ארז ברוכין, (הישראלי היפה עם הסמל הירוק של רשות הטבע והגנים) שאחראי לשמורה הזאת מתפלל שמישהו מן היולי והסמי עופרים האלה יתעורר ויפסיק לייבש את הים גם אם הוא עושה זאת כחוק וגם אם הוא עושה מזה כסף. .. אין פתרון פלא ביצועיסטי. קשה להשיב לטבע את מה שלקחה הקידמה משך שנים.
בינתיים בתי המלון בתפוסה שנתית של כמעט שבעים אחוזים. הספאים והים של המלונות הם חביבי הגימלאים והרוסים. לאחרונה שמעתי ממיכל כפכפי, העומדת בראש התאחדות מלונות ים המלח, כי יש בתיירי האזור גם הודים. פעם היו כאן דנים וגרמנים. היום מאיימים שניים וחצי מתרפאים נורווגים או צרפתים יהודים לרשת את הנתח הגרמני המבוייש.
גם באזור ים המלח מככב מלונאי העל, דוד פתאל, שתחת ניהולו נימצא מלון ענק ששמו "מרידיאן דוד" (לא בדקתי אם גם הוא בבעלות משפחת עופר) וסיבת הצלחתו של פתאל נעוצה בכשרונו להעניק שירותים נכונים לציבור ורווחי שיא לבעלי הנכסים:
המיני ברים לא פועלים בסוויטת הענק המפוארות. החביתות לארוחת הבוקר נעשות מאבקות ומנוזל ביצים מוכן. (לא סובלת ת'ריח). החלוקים והמגבות עשויים מחומרים לבנים דקים, אין תמונות על הקירות, משקיעים פחות בנקיון בתחזוקה ובמירוק. דברים קטנים כאלה, חסכניים, הגיוניים. ככה הם פני המלונאות בארצינו, מצמצמים.
כל הארץ נאנקת במצוקה. במיוחד ישובים מעבר לקו הירוק מהסוג של מתיישבים ולא מתנחלים. למשל "ורד יריחו" שהושיבו אותם למשל על הר שרואה בעמק את יריחו פרושה. והעניקו להם עשרות דונמים לעיבוד במתנה שגובלים באדמות העיר. וממול, בשם פרנסה לשני העמים, נתנו רשיון לזרים לבנות קזינו פצע שמכער את הנוף.
באנתיפאדה האחרונה סגרו הפלשתינאים את הקזינו, ירו על ורד יריחו מהחלונות שלו ושרפו את שדות התמרים של המתיישבים.
גם ב"ורד יריחו" טרגדיה: ישראלים טובים מבוססים וחרוצים באו מנתניה עם חלום והבטחת חלון הזדמנויות. השקיעו שנות עבודה וכספים, והנה הם רואים כל בוקר אוייב בחלונם.
בעוד שניהם רבים. נישקף לו הים מנגד והולך ונעלם וניגנב תחת ידם של תושבי שתי רפובליקות הבננות שחיות כאן.
בימי ההודנה העכשוויים הגעתי לכאן, אפילו נסעתי לראשונה מזה שנים מירושלים לתל אביב על כביש מספר 443 , ובדרך בואכה יריחו. לא הסיבוב מערד.
למה? אמרו כי הפעם יש תקווה באוויר ואף אם יהיו ימים טובים לזמן קצר בלבד, לכמה שבועות, לכמה חודשים, לכמה שנים, זה שווה.
אנחנו מתגעגעים לימים טובים. בימים טובים יש פסטיבלים, ופסח שמח באביב, ומאה אחוז תפוסה, ודתיים שממלאים את הישוב אלמוג, וניגרים שמתרחצים בחוף קליה, ונודיסטים או אף אדם שמתרחץ בחוף מינרל, כי שם המקום הכי שקט ויפה וגזעי, ופרט לשקט בין העמים, כולם מוכרים לך בינתיים בדיוק את אותו דבר:
ים המלח, בוץ, מרחצאות, עיסויים, טיפולים, בולענים (זו תופעה מדבקת במקום הים שמתייבש), סדנאות קרמיקה או מוצריהם, מזכרות ממצדה ומקומרן, קרמים מ"אהבה", עוגות ביתיות על רמה , קפה בידואי, והשמות של המקומות הן עם תוכן יצירתי: "פונדק הצ'אנס האחרון" , או רכיבה על גמלים או כרכרות חמורים במדבר ב"קמל- לוט", או ארוחת בוקר או צימרים ב"פאטה מורגנה" וכך הלאה.
הקטנים מוכרים בים המלח ארוחות ביתיות בסגנון מעט מרוקני עם הרבה סלטים וצנון וסלק שטובים לבריאות. מציעים תמיד תמרים מתוקים שמשלשים. צימרים בנויים, של חדרים קטנים ועצובים בהשוואה לבית או מיבנים ממש זרוקים מקני סוף וכדומה לעשרה אנשים ב 350 שקלים ללילה (למשל פאטה מורגנה בנאות הכיכר).
הגופים הגדולים מוכרים מלונות משופצים וחדרים מרווחים, וסוויטות, והכל במחירי מיבצעים מוזלים לקשישים או לוועדי עובדים, כי אין הרבה שיכולים היום לטייל במחירים מלאים בישראל.
ואם עדיין רואים גימלאים בנופש, תסתכלו היטב, אלה גימלאים מהדור הקודם. כי הדור החדש הולך להיות עני מוות וליפול או על כתפי ילדיו או לרחוב כי בחסות חוקי ביבי נתניהו נגזלו מחצית כספי הפנסיות של כל דור בני החמישים עד שישים שהיו שכירים מסודרים מאז קום המדינה כל ימיהם.
עצוב במדינה שלנו ויש תקווה באוויר, אם לא לבני דורי, אולי לנכדי.
מה לעשות? שכרתי לי כירכרה וסוס ורכבתי במדבר אחרי השיטפון, ושכחתי כי הים מתייבש, וזכרתי רק את הטוב.
|
|
