זו השנה השישית שדובי שיף מעניק פרס על שם אביו המלונאי חיים שיף ז"ל לשני אמנים צעירים שהצטיינו בציור פיגורטיבי ריאליסטי. האירוע הזה מושך אליו אלפי בני אדם והוא מהפתיחות במוזיאון תל אביב שמלמדות עד כמה תל אביבים אוהבים להגיע למוזיאון, ולהילחם על כניסה חינם ועל כיבוד חינם שהוא הפעם על רמה.
מאת לאה אתגר
הכיבוד והאלכוהול הם על רמה שכן דובי שיף פותח שולחן, בר ומלצרים בחסות מלון מרינה ת"א הנימצא בבעלותו ושאותו ירש ממה שנישאר מאימפרית המלונות הגדולה של אביו שכללה אז גם את מלונות דיפלומט בת"א ובירושלים ועוד. בערוב ימיו נאלץ חיים שיף ז"ל לוותר על חלק מרכושו. בירושה של דובי שיף יש גם אוסף האמנות הגדול של אביו המוצג לציבור על קירות מלון מרינה בתל אביב.
הפרס ניתן השנה לשני אמנים שפותחים שתי תערוכות: סיגל צברי שמציגה ניגון של עשב. אלדד פרבר שמציג תל אביב – ברלין.
באולם רקאנטי נערך טקס בן שעה. מדברת האוצרת סוזן לנדאו, דובי שיף מדבר קצרות. החשובים יושבים עם ד"ר לוריא, מבין גדול באמנות ואיש פופולרי. שיף הבן, בורח מן הפרסום והכבוד. שלא כאביו ז"ל שבנה אימפרית מלונות ואירח בחייו חיהם את כל ה"סוסיאטי" הישראלית במיוחד את גיבורי התרבות מן האגף הפוליטי ימני. בימי האב, גדשו תהפוכות חייו את העיתונות והוא הירבה להתראיין. דובי שיף היה בצל. גם לא השתתף בסערות מלחמות גירושי האב. גם לא בסערות אשתו השנייה של אביו, אשת החברה שושנה ויינר שמאוחר יותר עזבה את שיף לטובת בנקאי מיתולוגי בשם ארנסט יפת, דובי שיף, בן יחיד, היה נחבא אל הכלים. רק אחרי מות האב הוא מצא דרכים מקוריות וחכמות להנציח את אביו.
כמו תמיד בטקס אמנותי ניזקקים להופעת חובה של שלישיה מנגנת וצריכים הרצאה. ד"ר בשם דרור בורשטיין מדבר על כך שאין בכלל בעולם ציור ריאליסטי של עץ. למה? כי אם מציירים עץ ואפילו מדייקים, שוכחים שלעץ יש שורשים תחת האדמה והם גדולים יותר מהעץ שעל הקרקע.
אני פוגשת בין הקרואים שלושה חברים: את אפרים סידון מי שהיה פעם אחראי לכתיבת הסטירה הפופולארית בטלויזיה של החבובות, משהו משובח בסגנון ארץ נהדרת במהדורות עבר, את דני קרמן המאייר האגדי ואת יוסי אבולעפיה שגם הוא מהמאיירים הגדולים. אני שמחה איתם ומתעניינת בהצלחותיהם העכשוויות. העט שלהם לא יבשה. לאפריים סידון רשימה ארוכה של ספרי ילדים שהוא כותב ומוציא לאור. הוא מונה את מעשיו ופעילותו ואני אומרת בצער ואולי גם בקנאה מסותרת שאין לי רשימת הצלחות גדולות כל כך. אפרים סידון מבקש שאמסור ד"ש לבני, מישהו מהמאיירים מנחם אותי שאני נראית יפה. בנסיבות אחרות, נדמה לי שהייתי מסוגלת לפרוץ בבכי לשמע המחמאה, אבל זה אירוע שמח.
לפני שנידחפים לצפות בתמונות בתערוכות שהן באמת יפות ויוצריהם הם צעירים מוכשרים, אנשים "נהרגים" על חטיף פיסת בשר בקר עטופה בבצק פריך ועל כוסית וודקה משובחת. גבר מבוגר נועץ בי עיניים ומייעץ לי לעמוד קרוב לכניסה שכן רק שם עוברים נושאי המגשים עם המעדנים הטובים באמת שהכין דובי שיף לאלפי הנדחקים.
נידמה לי שחיים שיף, לו היה יודע איזו אירוע פופולרי ומיוחד עושה הבן שלו לזכרו, הוא היה בודאי מבסוט מהחיים. אירוע מוצלח בגודל והיקף שכזה, היה ודאי מתאים לו.
כתבה: לאה אתגר
צילמה: לנה הופמן
