השתתפתי בסיור בעיר שבמרכזו עמד מלון רימונים בו הגישו לנו ארוחת צהריים שהייתה בדיוק העתק לארוחה החגיגית שהוכנה לאורחי המלון, המלא עד אפס מקום בחג המולד. השולחן קושט בפאר. במפיות מוזהבות, במחזיקי מפיות עם דמויי פנינים  ובעוד קישוטים. התפריט היה מדליק: כשש שבע מנות כולן טעימות ומשובחות. הגישו שפע פתיחות ומנות ראשונות. היו דגים מצויינים וסלטים מיוחדים. למנה עיקרית הוגשו אנטרקוט מיושן שנימוח בפה וצלעות טלה נפלאות. לקינוח מנה שוקולדית ועוד ממתקים ודברי מאפה שניראו כמו ציור.

אסף שלו מנכ"ל הרשת השייכת להכשרת הישוב דיבר על ההכנות לחג המולד ועל מקומו המיוחד של מלון רימונים בנצרת. בלובי הועמד אשוח צבעוני ומתחתיו מתנות. המחירים במלון, כך אמר, תחרותיים ושפויים. (לנאומו המלא ראה יוטיוב בערוץ תחת שם לאה אתגר)

טיילנו בעיר על שפע כנסיותיה והאטרקציות שבה: ביקרנו בהר הקפיצה, קשה להאמין שישו קפץ מראש ההר בבורחו מתוקפיו. גם לספורטאי בימינו לא הייתי ממליצה לקפוץ משם.  ביקרנו במעיין מריים שמסביבו הוקם מבנה מעניין, המיים אמנם קדושים אבל אנחנו לא שתינו מהם. ביקרנו בבית המלאכה של קדר העובד בחימר בסיוע ידיים או מכונות. הקדר סיפר כי הוא דור שלישי ליצרני כדים ואנו התלהבנו מכישרונותיו וממוצריו. ביקרנו במפעל לחלווה. הסתבר כי המפעל מחזיק בשיא גינס על שייצר את גוש החלווה הגדול ביותר בעולם במשקל 3.8 טון. למדנו במפעל כי לצורך הכנת חלווה משובחת מייבאים את צמח הסומסום מאתיופיה, ממצריים ומסודן ומייבשים אותו בארץ, (ראה צילום של זר סומסום). ביקרנו במסעדה  עמוסה כלי מתכת עתיקים השייכים לבעל המסעדה. הוא הגיש לנו משולשי בצק ממולאים בגבינה או באגוזים טבולים בדבש וטעמם גן עדן, אם מישהו מסוגל לדמיין מה טעמו של ממתק בגן עדן. כן התפעלנו מבעל המסעדה שבמשך שנים מכין משולשי בצק מתוקים וזו התמחותו עד ששמו יצא למרחקים. בין ביקור בכנסיה למקום אחר קדוש לנצרות, ביקרנו גם בבאר עתיקה, במיבנה עתיק שמתחתיו התגלה בחפירה בית מרחץ רומי או ביזנטי. החופרים עדיין חלוקים בדבר עתיקותו של בית המרחץ. בינתיים בעל הבית, זה שחפר ומצא את בית המרחץ מתחת לביתו, גובה דמי כניסה. ברחוב הראשי התפעלנו מפסל בזלת שחור של הגר ותינוקה. הפסל הענקי הזכיר לי את הסיפור המקראי האכזרי על הגר שגורשה למדבר עם תינוקה ללא מיים בשל קינאת האישה האחרת  ולכן עמדה מנגד כדי לא לראות במות תינוקה, כך עד שניצלה. מתחת לפסל הגר נכתבו כתובות לאומניות ואני הצטערתי שאיני קוראת ערבית. בזמנו בחרתי ללמוד צרפתית. שפה שיש בה שימוש עכשווי בשל ריבוי עולי צרפת, למשל בבניין בו אני גרה, הבאים לחיות בישראל. ביקרנו בכמה כנסיות מן היפות ביותר, ובסוף הסיור לקראת ערב עלינו לגג אחד המקומות הקדושים שם השקפנו על העיר מגדליה וצריחיה. נשבה רוח סתווית ואני התפעלתי מהערב הצובע בגוונים צהובים ירוקים את שכיות החמדה של העיר נצרת. לא פלא שמכל קצוות העולם מגיעים מליוני תיירים לעיר ההסטורית המרשימה הזאת.

כתבה וצילמה: לאה אתגר