קו תל אביב

קו תל אביב - אילת
תאריך הכתבה: 27/03/2001

לעולם אני לא חוזרת לאילת
אם שואלים אותי ביום חמישי כשאני עולה על טיסת בוקר לתל אביב, מתי אני אחזור לאילת, אני עונה שלעולם לא. איש אינו מתרגש. גם לא סביבתי הקרובה. זו הגדולה של העיר אילת. לאף אחד לא איכפת אם אתה בא או הולך. הכל נובע מן הבחירה שלך והרצון שלך. אילת היא עיר שמסתדרת מצויין עם כולם ועם אף אחד. אם ראש העיר שלנו היה למשל עולה על מטוס צפונה ולא שב, איש לא היה מתרגש. אולי רק מיכל סער- מאיר, הדוברת שלו. כי לא היה לה פתאום על מי לכתוב קומוניקטים. אבל גם היא הייתה מתעשתת עד מהרה. היא הרי אילתית. ואילת היא עיר שלא שמה על אף אחד. עובדה: יש לנו איזה חבר מועצה אחד שנסע לרוסיה ןנעצר שם לפני המון זמן. עד היום הכיסא הירוק שלו עומד ריק באולם המועצה, ואיש לא מתרגש.
בחמישי בבוקר כשאני מודיעה שהפעם אני לא חוזרת מתל אביב ו זה סופי, איש לא מתרגש. אני קצת נעלבת שאולי הם יודעים עלי משהו שאני לא יודעת. כן, הם יודעים. אחרי חמישה ימים בעיר הגדולה, אני חוזרת כמו שעון. חוזרת כמו מורעלת לאילת של השלווה המשמימה שאין לה מתחרים. חוזרת אל העיר עם הפסקה אחת גדולה וללא פקקים. חוזרת לירידות התלולות משחמון ועד למרכז הקטן שבין הבנק לרכטר. חוזרת לשיעור ההתעמלות הצפוף של יעל שניידר (המזגן כבר עובד?!) ולפרלמנט הדיבורים שבין קפה "עוגה צאגה" לקפה "מפעל הפייס". איך עשיתם לי את זה.

מהות התל אביביות
מהות התל אביביות מתנכזת למדרכות צומת רחוב בזל ואשתורי הפרחי ביום שישי אחר הצהריים. אין כיסא פנוי ואין פיסת אויר משוחררת מבגדים אופנתיים בבלונד ושחור. אנשים צעירים עומדים בתורים לחוצים בהמתנה לשולחן שלא יתפנה. גם ההמתנה היא בילוי שמשמעותו: אני עומד, אני ניראה, אני קיים.
אין "ביג דיל" גם למי שיושב ואוכל. משלמים בשביל קפה כזה, סלט אחר, לחמניה אפויה, חציל בגבינת עיזים. כל העולם אותו חרטא, רק כאן זה בתוך ים של יאפים שחורים עם עיניים מחפשות. אלה מוכרים לאלה, ואלה קונים מאלה. כאן שוק הבשר הצעיר הכי גדול של העיר. שוק יום שישי, הכי חי שיש.

צעדת בוקר
בבוקר אני צועדת מדיזינגובה ארלוזורובה ועד בואכה יפו. כל דיזנגוף חפורה תעלות לעומק ולרוחב כי תמיד משפרים את פני העיר. רק על הטיילת שלאורך החופים אין איזה בור פתוח.
אני פוגשת את יצחק שמיר, שלום לך, איש משעמם שלא עשה בזמנו שום דבר, כך לפחות חשבנו כשהיית ראש הממשלה. עכשיו מסתבר שהיית חכם להבין שטובה אינתיפדה ניצחית בשליטה, משלום קבוע ולוחמני ללא שליטה. יצחק שמיר עושה את צעדת החוף שלו, מוקף אנשי בטחון. הוא מנפנף לי לשלום. או שהוא יודע שהגעתי מאילת, או שהוא משיב ברכה לכל מברכיו.
הנה צועד מולי דב לאוטמן, איל הטקסטיל. פוסע עם בת זוג בלונדינית יפה. אני חושבת שלא פשוט לצעוד עם הזמן. ככל שאילי תעשייה עשירים הולכים ומתבגרים, הולכות בנות זוגן ומצעירות. לאוטמן מחזיק מעמד. עדין ארץ ישראל היפה. איזו חרטא.
אולי נעצור לקפה עם הל בקומה ה 16 במגדלים אצל אברהם אירני לשעבר מהחברה המרכזית לניירות ערך. האמא של אשתו אומרת שהוא ירד לבריכה. אני מביטה דרך קירות הזכוכית ישר לבריכה של המגדלים. קריר וריק שם. אברהם אירני איננו. אולי היא התכוונה לבריכה של גורדון. הלך הקפה, הלך גם מה שהוא סיפר לאמא של אשתו.
הנה גם יועץ הגסטרונומיה, זאב קרן. טבחים תל אביבים צועדים כאן בשביל הבריאות.
האויר מלא חרטא. על הספסל זוג רוסים בלונדינים מנושקים ומסוממים. כאלה יש לנו גם באילת.
אני פוגשת את שלומית עם בעלה. הם חזרו מקובה. יש להם בתי אבות, אז תמיד הם באים או נוסעים לאיזה שהוא מקום רחוק. אם לך היו כל היום חולים גריאטרים מול העיניים, היית נוסע אפילו יותר רחוק מקובה.
אחר כך עובר הבמאי חגי מאוטנר, חבר של יואב איגרא, בעלי ההרוד'ס. מוסר דרישת שלום בבית. בבקשה, לא דרכי, אני לעולם לא חוזרת, לא מוסרת.

פעמיים קמינר
אני פוגשת את אמיר קמינר בסטודיו של אריק בן שמחון בשכונת פלורנטין. אמיר קמינר הוא העיתונאי השינקינאי עם הכובע השחור ומדור הביקורת של כל מה שהוא תל אביבי תרבותי. קמינר מנשק אותי על הלחי בריפרוף. היום, מסוכן להתנשק אחרת. מאז עופרה חזה, אנשים בתל אביב כבר התחילו לוותר גם על הריפרוף.
האדונים בוקסר את לרנר בעלי ייקבי ברקן משיקים הערב בסטודיו יין חדש במחיר 250 שקלים לבקבוק. אנשים מחזיקים ביד כוסות דקיקות עם רגליות ארוכות. היין האדום פרוע וריחני. כולם אומרים "איזה עפיציות, צריך להניח לכוס לנשום," ונידחפים במדרגות בקוצר נשימה.
האדונים בוקסר את לרנר נותנים לי במתנה בקבוק יין לקחת עימי לאילת. הם כניראה לא יודעים שאני בחיים לא חוזרת.
הסטודיו של אריק בן שמחון, נחלת בנימין 110, הוא המילה האחרונה בעיצוב הבית. המלצרים של חברת הקייטרינג של מייקל שטרן מגישים צלוחיות קטנות עם סושי ופואה גרה. לשמח את היין הטוב בפה. היין עולה לי לראש. נחמד לשבת על מדרגות השייש של אריק בן שמחון. "עד מתי את נישארת?" שואלת אותי הבשלנית רות סירקיס. מאז שהיא קנתה קוטג' בשחמון, היא מרגישה צורך לשאול אותי שאלות אילתיות. אני בטוח לא חוזרת.
יוסי חכמי מהפניקס הגדיל את אוסף האמנות שלו, הפתיחה בבית האמנים התל אביבים ברחוב אלחריזי. חברת קסטרו עורכת תצוגת אופנה לגבר במקום חדש ושמו "הדום". רחוב הצפירה 11. עד שאתה מוצא איפה מקום אחד, כבר נולד השני. אורלי וינרמן ניכנסת. רני רהב מוביל אותה, מחזיק לה את היד. רק לפני כלום זמן, הוא החזיק לי ככה את היד. כך חולפת תהילת עולם. גם הציצים שלי לא מה שהיו פעם. שוב אני רואה את אמיר קמינר. כבר לא מרפרפים.
על המדרכה בבזל מציב גבר עם בלורית מאפירה דלפק התרמה לפלשתינאים בסגר. פקח תל אביבי רושם לו דו"ח על הפרעת הסדר הציבורי. הסקרנות להתקרב עוד תהרוג אותי. אוירת מלחמה צועקת מכותרות עיתוני השבת. ריח של בשר תל אביבי חרוך באוויר. חם על המדרכות. הכל חרטא. בערב אני על המטוס האחרון לאילת. למה אמרתי שבחיים אני לא חוזרת.
אסור לקחת את האילתים האלה ברצינות.