מנחם שיזף שמח השבוע: "בפעם הראשונה, מאז ניכרתו רגלי הייתה לי תחושת חופש כי דיוושתי בידיים על תלת אופן". ועל הטירטור: "העיריה סגרה לי את המיים בברז, ופקחית רשמה לי דו"ח חנייה.
תאריך הכתבה:
24/07/2004
מאת מנחם שיזף:
התכוונתי לכתוב טור אופטימי, וכשסיימתיו, לא יכולתי להחליט אם יצא אופטימי או יצא פסימי. לא יודע, החליטו בעצמכם.
לפנות ערב דוחף מטפלי המסור ויקטור, את כסא הגלגלים שלי אל פארק הירקון, ואנחנו עורכים טיול בן שעתיים לאורך גדות הירקון. מן הגשר של העץ מול שכונת בבלי ממזרח ומשם עד הגשר ליד איצטדיון אוסישקין במערב.
חוצים את הגשר, מציצים אל אולמה של הפועל אהובתי, וממשיכים מזרחה עד לרחוב וייצמן והביתה.
בדרך חולפים על פנינו עשרות ומאות רצים המתאמנים ומזיעים כדי לשמור על כושר או לרזות. חולפים גם עדרים של רוכבי אופניים.
על הדשאים רובצים עשרות בעלי כלבים עם הרצועות ביד. כלבים מכל המינים מתרוצצים לידם כאילו אין חוקים חדשים נגד הכלבים.
אני רואה מרחוק מראה מוזר, כמעט הזוי: גבר נכה מדווש בידיו על אופניים נמוכים בני שלושה גלגלים.
נופפתי לו ביד ועצרנו אותו. יותר נכון את האשה המלווה שלו, שסיפרה כי ישנה עמותת רוכבים, הפתוחה לכל הנכים, ששמה "אתגרים", ואפשר לרכב כל שני וחמישי אחר הצהריים על אופניים מיוחדים בשבילי הירקון.
יומיים אחרי, הגעתי נרגש למקום מיפגש ליד אמפיתיאטרון ווהאל שבפארק יהושע והצטרפתי לחוג. זה לא קל פיסית, אבל זה היה כייף, כי פוגשים אנשים נהדרים.
דיברנו והחלפנו חוויות, פחות חוויות של נכים, זאת, תוך כדי הרכיבה על האופניים לאורך השבילים.
פעם ראשונה מאז שהתיישבתי על כיסא הגלגלים שלי הרגשתי עצמאי. אין מדרגות, אין מכשולים, אין מי שדוחף, רק אני והשמש והתלת אופן.
היה נהדר.
האופטימיות ניגמרה כשהגעתי הבייתה והשוער בבניין בישר לי שבאו מהעיריה של תל אביב לקרוא את שעון המיים שלי.
הסתבר שבשל הביקור הזה, פתאום בדירה אין לי מייים בברז, יותר נכון, יש לי מעט מאד, משהו דליל, זירזופים.
השוער אמנם הבטיח לי נאמנה שהאיש מהעיריה הבטיח לו שהוא רק בודק ולא מנתק מיים.
לביסוס דבריו עלה השוער לדירתי, בדק ופרש כפיו בייאוש:
"אמרתי להם שכאן גר נכה והם הבטיחו... לא יודע למה אין מיים, והשיבר של הדירה פתוח."
צלצלתי למוקד החירום של העיריה.
המוקדנית אמרה שלפי הרישומים אצלה אכן היה עובד העיריה העובד בחברה קבלנית עבור העיריה בביתי כי חובי הצטבר לכאלף שקלים, אבל העיריה לא ניתקה לי את המיים כי קיבלה התחייבות כי חובי יכוסה. ואכן שילמתיו בו במקום, אבל המיים לא חזרו לזרום.
המוקדנית הבטיחה שוב לבדוק ולשוב אלי.
כשהתקשרה שוב, אמרה כי בדקה וכי המיים לא נותקו.
אבל הברזים סירבו להסכים עימה.
כל אותו יום, זירזפו אצלי המיים. אי אפשר היה להתקלח, ובחוץ להט האויר ב 38 מעלות.
למוחרת בבוקר פתחתי שוב הברזים בתקווה.
הזרזיפים ציננו את התלהבותי.
שוב טילפנתי למוקדנית.
היא הודיעה לי בנימוס שלפי כל הרישומים במחשב שלה, הכל בסדר עם המיים והיא לא יכולה לעזור לי.
בצר לי, פניתי לאינסטלטור.
בניגוד לשטוקס של קישון, הגיע אינסטלטור בסדר גמור, בדק את השעון, תוך חמש דקות חילץ פקק לבן מן השעון, והודיע לי שפקק כזה בדיוק נימצא בשימוש עירית תל אביב כדי לסגור ברזים ולהשאירם עם דליפת מיים קלה.
שילמתי לאינסטלטור 300 שקלים.
הוא עזב אותי שמח.
גם אני הייתי די שמח. אני יורד סוף סוף למטה ונוסע לפיסיותרפיה. גם כן בתל אביב.
על המכונית יש לי תו של נכה אבל פקחית תל אביבית רושמת לי דו"ח של מאה שקלים כי אין לי תג חנייה לאזור החנייה התל אביבי בו אני חונה.
אני מתווכח איתה שמי שיש לו תג חנייה לנכים, לא צריך תג תל אביבי, כך סברתי, והיא בשלה.
ניצחה אותי. דפקה לי דו"ח, גם דפקה לי את כל מצב הרוח.
הג'יפה של החיים נימשכת.
אף על פי כן, עבר עלי שבוע אופטימי.
דואר למנחם שיזף יש להעביר דרך דואר "נוצץ" בעמוד ראשי, בעמודה ימנית כחולה, בשליש העליון, תחת הצילום רשום:
e mail
|
|
