כתבה זו נמצאה בארכיון נוצץ  |  לעמוד הראשי של נוצץ לחץ כאן
 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון
משום שישראלים מדירים רגליהם מנצרת הפכה נצרת בעיני לעיר הכי חוצלארצית בישראל. לאה אתגר על סיור עיתונאים בשכיות נצרת, ועל המסעדה הערבית הטובה בישראל.

משום שישראלים מדירים רגליהם מנצרת הפכה נצרת בעיני לעיר הכי חוצלארצית בישראל. לאה אתגר על סיור עיתונאים בשכיות נצרת, ועל המסעדה הערבית הטובה בישראל.
תאריך הכתבה: 31/07/2004



כתבה וצילמה: לאה אתגר:

מרוב שהידרתי בפחד רגלי, אבל ממש, בשנים האחרונות, מכל מה ששמץ ערביות נודף ממנו. ניראה לי השבוע ביקור בעיר נצרת, בסיור עיתונאים מאורגן בחסות משרד התיירות, כמו טיול לחוץ לארץ. כמו טיול לאיזו רומא קטנה. רק שנצרת יותר ענייה ומוזנחת מרומא. מדברים בה ערבית ולא איטלקית, וישראלים סבורים שהיא פחות בטוחה עבורם.
ההשוואה הזאת לרומא נפלה עלי גם כי בשבוע שעבר הייתי בחתונה פרטית ברומא. בלילות היו מסיבות ובימים טיילתי ברחובות, בכנסיות, בשווקים, סתם, ישבתי בבתי קפה, הסתקרנתי ואהבתי כל מה שראיתי.
אותה תחושת אהבה וסקרנות הייתה לי גם כשביקרתי השבוע בנצרת. זו חוצלארץ עם כנסיות, עם הרים ונוף, עם בתי קפה, פעמונים, גנים, סימטאות ומראות של פעם.
נזירות מצומקות מטיילות ברחובות. שני ארכיבישופים עם זקן וכובע וגלימה ניראים משוחחים בנחת. חלק מהחנויות סגורות, אבל אלה שפתוחות, מרתקות: תכשיטים נהדרים. שמלות שמחות של מעצבות מקומיות, נגריות כמו פעם, ופיצוציות עם כנפה חם וטרי, שמוכרות מיני טבק ועוד בשקים לפי משקל.
בסיור העיתונאים, הרגשתי בטוחה: התלווה אלינו חוסאם מסרי, בריון גדול, יועצו של גדעון עזרא, שר התיירות החדש. אם חוסאם מסרי מגן עלי, אז טארק שחדה, ראש עמותת התיירות, הוא המתכנן והמבצע של סיורי. הוא אנרגטי, בקי, והוא ארטיקולרי.
שריף שריף ספאדי, הוא המדריך, המשמר וההסטוריון. איש מבריק שדרך עיניו אנחנו רואים את שכיות נצרת, ואפילו זוכים להיכנס עימו לבית פרטי בין הסימטאות, עם תקרה מצויירת, לשעבר ארמון עותומני. משום שהוא מגביל אותנו לצילום אחד בלבד בתוך הבית, כולנו מצלמים, והוא מעיר ש"אחרי המורים העיתונאים הם הכי גרועים".

שריף שריף ספאדי, הסטוריון ומשמר. בהקלקת הגדלה: תיקרה שנשתמרה בארמון עותומני, היום בית פרטי.

בבית הפרטי, לא כל כך מתים עלי, כי כשאני יוצאת בגפי למדרגות משפריצים עלי ילדי בעלי הביית, מיים, ודוחפים אותי בפרחחיות, כאילו בצחוק, ואני קולטת שאני קצת פוחדת.
אז אני ניצמדת ל"טובים": סלאימה עימד, רו"ח ואיש עסקים אמיד שמסיייע בכספו לשימור מורשת ערביי נצרת. חלד עוואד מהמרכז הקהילתי "אל סיבאת". ג'סאן עבאס, שחקן בתיאטרון העיר. חדר שאמא שהוא נגן עוד. דוחול ספדי בעל מסעדת "דיאנא" ועוד.

דוחול ספדי (דיאנא), היו"ר טארק שחאדה, היועץ חוסאם מסרי. בהקלקת הגדלה: חצר יפהפיה של סנט מרגרט.

מדברים על קשיי כלכלת נצרת, ועל שצריך להחזיר ישראלים לעיר, כי היא בטוחה עד מאד למטייליה.
הבשורה הכי טובה בנצרת קשורה לאוכל: סעדנו צהריים ב"דיאנא", לדעתי זו מסעדת ה"גורמה" הערבית הכי טובה בנצרת, בישראל וגם בבירות העולם. יש שם סלטים איכותיים וטעימים לפתיחה, ברמה ובמיגוון שונים מהידוע. גם הבשר על לאפה עשוי מצויין, אך יש דומים לו. המחירים שפויים. כמו שהם שפויים במלונות הציוריים של העיר. 350 שקלים לזוג בבית הארחה סנט מרגרט, שיך לכנסיה האנגליקנית. רק לראות את הגן והמסעדה בארוחת בוקר, שווה את הכסף.
למדתי שיש מה להציע בנצרת, ומבקשים כי נחזור אליהם שנית. הם לא צריכים לבקש הרבה:
מאז שהסיוע הממשלתי רזה, והאיחוד האירופי החל לתמוך מעט, הפכה נצרת לעיר הכי חוצלארצית לא צפופה בישראל.

השחקן ג'סאן עבאס. בהקלקת הגדלה ביחד עם נגן העוד המוכשר ח'דר שאמא.




 כתבה הבאה  | כתבה הקודמת  | חזרה לארכיון   | חזרה לעמוד הראשי