שם המחזה "בעלה של אשתי", מלמד שמשהו לא בסדר במערכת היחסים השכיחה.  המחזה של מירן גאברן הקרואטי מנכס לו מצב של נשואה לשניים. גאברן שהעלה לראשונה את המחזה בזגרב ב 1991 הפך לבינלאומי. עולם התיאטרון שבדרך כלל אוהב מחזות בשפות פופולאריות אימץ את היצירה הקרואטית. המחזה הזה יכול היה להיכתב בתל אביב או ברומא. בכלל לא חשוב המקום הגיאוגרפי. בימינו, התיאטרון המודרני הוא בינלאומי. עוסק בבעיות של כל בני האדם.  בדיוק במה שנוגע למערכות יחסים, במלחמת המינים, ביחסים שבין גברים לנשים. הפעם יד האישה על העליונה. היא המפרנסת ונשואה לשניים שהפכו לפקודתה לעקרות בית. ציפיתי לקומדיה מצחיקה, אבל זו קומדיה שיש בה מרירות. יש שלב של שינאה לאשה הבוגדנית. האשה שהיא דיילת מגיעה לכל בעל לשני לילות לחילופין. מסתבר שיש גם גבר שלישי שעימו יש לה סקס מצויין. הגברים מוצגים כרכיכות אוהבות שמסכימות להמשיך להיות נשואים לאותה אשה בשל אהבתם אליה, אולי גם בשל הנוחיות והשיגרה שבחיי הנישואין.

יש פה סיפור קומי שלא מתגלגלים בו מצחוק אלא מקשיבים לכל מילה. הקומדיה היא על גבול גברים ששונאים נשים וגם אוהבים נשים. לשם שינוי ידה של האישה קובעת את חוקי מלחמת המינים, והיא הפעם על העליונה.

ברצוני לציין שלאחרונה לזכות אודליה פרידמן, מעלה הבימה מחזות גדולים או קטנים לשניים שלושה שחקני, אפילו ליחיד, מחזות שמגיעים אלינו ממבחר המחזות העולמי והם מתורגמים זאת בנוסף למחזות המקוריים. כך הפך היכל הבימה לתיאטרון ומקום שעסוקים בו כל היום בהצגות יומיות או מאוחרות בערב. בניין הבימה הוא בעיני מוסד שמציגים בו כל יום כמה וכמה פעמים הצגות קיימות או חדשות, צוותי משחק מגוונים החל משחקן יחיד, שניים, שלושה שחקנים או קאסט גדול. המקום עובד וזה משובב נפש. היה יפה שגם במוסד המחול, בסוזן דלאל שחדריה ואולמותיה  סגורים ברובם  במהלך היום וכמובן מהתרשמותי האישית בלבד: כשהגעתי בשעת היום למיתחם סוזן דלאל לצפות בחזרה בודדת אליה הוזמנתי, קלטתי שברוב המיתחם שוררת דממה. החדרים והאולמות ללא שימוש, ובודאי היה יפה אם מיתחם התנועה הזה היה ערני יותר.

כתבה: לאה אתגר. צילומים: ז'ראר אלון